אום כולתום, וזרעים מהילדות

אתמול הייתי בקונצרט. ולא סתם קונצרט. התזמורת האנדלוסית מארחת את נאסרין ומנגנת משיריה של אום כולתום (אללה ירחמה) ומיטב המוזיקה הערבית המצרית.

כל מי שמכיר אותי ואת חיבתי למוזיקה ישראלית אמור להרים גבה בנקודה הזו. מה לך ולמוזיקה הזו? (התגובות מהלצים בחבורה נעו בין "תנחומי" ל-"למה? מה עשית?").

עכשיו פלאשבק וגילוי קטן - אני חצי סורי. מצד האמא (אני יודע. לא ממש רואים עלי).
אני זוכר בילדותי ובנעורי את המוזיקה הזו מתנגנת אצלי בבית. לא הרבה. הרבה פחות ממוזיקה ישראלית, או מוזיקה לועזית בת אותן שנים. אבל פעם בשבוע, בימי שני, אמא שלי מדליקה את הרדיו על איזו תחנה שמשדרת את השיר השבועי (שעה וחצי...) של אום כולתום, או פריד אל-אטרש, או עבד אל חלים חאפז...
את המוזיקה הזו אני זוכר ברקע. כמעט לא שמתי אליה לב. לפעמים היא קצת הפריעה לי. הצליל שלה היה שונה, הקצב שונה, והיא בכלל מוזיקה ערבית. מה, אנחנו ערבים?

אז זהו. שאני מגלה שבשנה-שנתיים האחרונות חלה בי איזו הבשלה או אולי פתיחות לסגנון המוזיקה הזה. סגנון שהייתי פוטר באמירה המזלזלת "מוזיקה ערבית" עד ממש לא מזמן.
פתאום המוזיקה הזו נשמעת לי עשירה, מעניינת. הקצב האופייני לה (שירים נמשכים הרבה מעבר למשך השירים ה"מקובל" במוזיקה המערבית), הצורה בה המוזיקה מתפתחת, האלתורים האינסופיים סביב השלד המוזיקלי של השיר, הסולמות המזרחיים המאפיינים, המגוון של כלי המוזיקה המעורבים ועושר הצליל שהם יוצרים...
אני לא מתיימר להגיד שאני מכיר עכשיו את המוזיקה הזו, או אפילו ממש מבחין בין השירים. אבל היא נעימה לי לאוזן, ואני יודע להכיר באיכותה, ואולי אפילו להבחין בין היצירות הטובות שבה, והפחות טובות.
ומה אני בא להגיד? שיש דברים שמבשילים. זרעים שננטעים אצלך במהלך ילדותך, ולאורך חייך. לפעמים אתה אפילו לא מודע לקיומם. ויום אחד, לפעמים, הם נובטים. ואתה לא יודע מאיפה זה מגיע. וכשזה קורה, זה נעים.
ובמקרה הזה, זה קצת להתחבר לשורשים שלי. כאלה שלא באמת חשתי בהם, ואולי בכלל התכחשתי אליהם קצת.
הצלילים האלה ששמעתי ברקע במהלך הילדות כנראה בכל זאת מדברים אלי, ואולי בכלל אני נהנה פתאום להקשיב להם כי זה מחזיר אותי קצת לילדות ? אולי.

ואסיים עם קטע אחר שלה. קצת פחות מפורסם מ"אינתה עומרי", אבל בכל זאת מייצג נאמנה את הז'אנר ואת הדברים היפים שבו. לטעמי.

4 תגובות:

חלי אמר/ה...

אני גדלתי בעיר שמוזיקה ערבית הסתלסלה ברחובות עם עשן סיגריות, צליל גיטרה, סכין שלופה ומשחקי שש בש - כך שהמוזיקה הערבית היתה לגמרי חלק מפס הקול של ילדותי - אבל בניגוד למוזיקה מרוקאית למשל ששורשיה האנדלוסיים מחברים אותי אליה בפופיק מוזיקה ערבית נ.שארה זרה, קשה ומעוררת בי בעיקר חוסר שקט ולא בצד החיובי
יופי שאתה נהנה מזה

Adee Feinstein אמר/ה...

אז אתה סוני או עלאווי?

Unknown אמר/ה...

פשוט מצוין. ובתור השותפה לחיים שגם היתה בהופעה עם חמותי.כל מילה אמת, נהנינו מכל רגע. מומלץ מאוד.

ilana.pa אמר/ה...

לא אשקר, המוזיקה עליה אתה מדבר זרה לי. למעט המוסיקה/שירים ששמעתי בסרטים הערביים של ימי שישי בערוץ היחיד שהיה קיים בזמנו, לא שמעתי את המוסיקה הזו.
כמוך גדלתי על מוסיקה ישראלית-לועזית [מערבית]. לאחר שנים רבות נמשכתי כבמטה קסם למוסיקה קלאסית וגם אופרות ובעיקר אופרטות.. והבנתי שהן היוו את הרקע עליו צמחתי בילדותי, מבלי דעת. הורי ובעיקר אבי אהב מאד לשמוע אופרטות, אופרות ובכלל מוסיקה קלאסית ואני התרחקתי הכי רחוק שיכולתי. כמוך חל בי מהפך והיום אין מצב שלא אשמע במהלך היום מוסיקה קלאסית [בעיקר תחנה אנטרנטית מהולנד.. אני מכורה!].
אז, נכון, אזניי לא הורגלו בצלילי ערב, אבל בכל זאת יש אצלי איזו פינה נסתרת חמימה למוסיקה שמזכירה לי את הסרטים של ימי שישי...