זהו, יצאתי לדרך. זה היה אתמול (יום רביעי) אבל נראה לי כבר ממש מזמן. את היום הראשון אחסוך מכם. זה יום של הגעה ליעד היציאה. טיסות, תורים, פקקים בכבישים, עייפות נוראה ובגדול....רע הכרחי על מנת להתחיל בטיול.
אומר רק שנחתתי בל"א, יצאתי מהעיר כ 4 שעות לאחר הנחיתה (תורים בשדה התעופה, פקקים ומה לא) ונסעתי כל עוד רוח בי ליעד הראשון. עיירה קטנה ומנומנמת בשם ברסטוב. נתחיל את הסיפור מפה.
הג'ט לג, כצפוי, עשה בי שמות. ככל שהייתי עייף מאתמול, בחמש בבוקר כבר הייתי עירני לחלוטין, לאחר מספר קימות במהלך הלילה.
את הזמן שהיה לי העברתי בלימוד הדרך הצפויה לי. הייתי די לחוץ. הספרים קצת הלחיצו שסימוני הדרך לא מדוייקים, ומדי פעם מגיעים למבוי סתום וצריך לחזור אחורה. חלקים לא קטנים מהדרך גם משובשים, שלא לדבר על זה שאני אמור לחצות את מדבר מוהבי. לא מקום נוח להיתקע בו.
באמצע המדבר, מן בניין שכזה, ממש כמו בסרטים
וגם מבפנים המקום נראה בדיוק כמו בסרט.
רק מה ? סגור. אין שם אף אחד. לא מוכרים, ולא קונים
הייתי רוצה לומר שאפילו כלב לא היה שם. אבל זה לא מדוייק. זה הדבר היחיד שהיה שם.
הלאה...
אחרי כמה שעות נסיעה במדבר מוהבי, התחלתי להתעייף. וכשהגעתי למקום קטן בשם לודלו חשקה נפשי באיזה כוס קפה במקום "אסלי". עצרתי. נכנסתי.
אכן דיינר כהלכתו, אפילו מלצרית מבוגרת עם סינר. ממש כמו בסרטים.
התיישבתי על הבר ושאלתי אותה אם יש אספרסו. "לא, יש רק קפה רגיל" (למען הסר ספק, "קפה רגיל" זה הנוזל הדלוח, מי השופכין האלה, שהאמריקאים מכנים קפה). לא תודה.
ויש אולי איזה שייק ? שאלתי (כי היה כתוב בתפריט).
המלצרית הסתכלה עלי בהתנצלות ואמרה..לא, אני מצטערת, אבל שתי המכונות האלה פה מקולקלות כבר חודשיים. ואני מחכה שמישהו יגיע לתקן אותן. אם אתה רוצה שייק, יש לך פה ממול בחנות של תחנת הדלק.
לא התאפקתי, ושאלתי אותה - איך זה שלהם מגיעים אנשים לתקן מכונות ואליכם לא?
היא נאנחה ואמרה לי " זה מה שקורה פה לעסקים קטנים. אין להם סיכוי להתמודד מול הרשתות הגדולות".
ואיך נגמר ? קמתי, והלכתי לחנות של הדלק. וקניתי שם שייק טוב.
(ועכשיו, זהירות - הגיג)
חשבתי לעצמי שבמידה מסויימת זו דוגמה שמייצגת מאוד את כביש 66, ואיך אמריקה המודרנית של התאגידים והאוטוסטרדות, מחקה אותו ואת כל העסקים המשפחתיים שרווחו באותה תקופה, והפכה אותם לעולם הולך ונעלם.
(צפירת הרגעה - נגמר ההגיג)
טוב, עוד רבות קרה לי במהלך היום. אבל עוד אוסיף פה כמה תמונות מעיירה קטנה שלא שמעתי עליה בחיי.
בצהרי היום חציתי את הגבול בין קליפורניה לאריזונה, ואחרי כמה קילומטרים, הפנתה אותי הדרך הישנה לכיוון ההרים. שם התחלתי לטפס לאורך 25 מייל, כשהמפה מראה לי שאני מתקרב לעיירה מומלצת בשם Oatman.
ואכן, בתוך כל הטרשים והחולות הנודדים, שמחתי לראות מולי פתאום את השלט הבא
בעודי נושם לרווחה ומתכנן את המנוחה הבאה עלי לטובה, התחילו להופיע מולי בקצב גובר והולך החיות הבאות. ככה באמצע הכביש. כשאני והמכונית שלי ממש לא מזיזים להן.
ובכן, מה מסתבר? העיירה הזו, Oatman, היא עיירה כורים נטושה, שהפכה לעיירת מסחר קטנה ומתבססת בעיקר על תיירות. ומה? החמורים האלה, הם סימן ההכר של העיירה, והם מסתובבים חופשי בכל מקום.
העיירה עצמה מהממת ביופיה. בתי עץ ישנים, מכרות, והמון אמנות. ככה באמצע ההרים, משקיפים על אריזונה מלמעלה.
כמה תמונות:
ונכון שהבטחתי גם מכרה ?
והמכרה, ממש במקרה, נמצא בצמוד למשרד השריף, שנמצא, כמה נוח, יחד עם ה saloon המקומי.
טוב, עד כאן להיום.
אגיד רק שאת חניית הלילה שלי אני עושה בוויליאמס. על פתחו של הגרנד קניון.
עוד עיירה סימפטית, מלאה תיירים, שנבנית גם על המיקום שלה כשער יציאה לגרנד קניון, וגם, על הדרך, ממסחרת לא מעט את מיקומה על כביש 66.
ולסיום, הדיינר שאני יושב בו ברגעים אלה ומבלבל לכם את המוח
לילה טוב לכולם. היה חתיכת יום.
תכלס - הטיול בינתיים מגשים את כל הציפיות שלי ממנו. שרק ימשיך ככה.
אומר רק שנחתתי בל"א, יצאתי מהעיר כ 4 שעות לאחר הנחיתה (תורים בשדה התעופה, פקקים ומה לא) ונסעתי כל עוד רוח בי ליעד הראשון. עיירה קטנה ומנומנמת בשם ברסטוב. נתחיל את הסיפור מפה.
הג'ט לג, כצפוי, עשה בי שמות. ככל שהייתי עייף מאתמול, בחמש בבוקר כבר הייתי עירני לחלוטין, לאחר מספר קימות במהלך הלילה.
את הזמן שהיה לי העברתי בלימוד הדרך הצפויה לי. הייתי די לחוץ. הספרים קצת הלחיצו שסימוני הדרך לא מדוייקים, ומדי פעם מגיעים למבוי סתום וצריך לחזור אחורה. חלקים לא קטנים מהדרך גם משובשים, שלא לדבר על זה שאני אמור לחצות את מדבר מוהבי. לא מקום נוח להיתקע בו.
ואכן, האיומים התגלו כממשיים לחלוטין. את היום התחלתי בהגעה לבסיס צבאי שבו שומר חביב הסביר לי שאם אני לא מסתובב מיד אחורה הוא יאלץ לירות בי. בהמשך הגעתי גם לתחנת כוח והסתובבתי בה כעשר דקות עד שפועל חביב הבחין שאני לא מקסיקני, ולכן אני כנראה לא עובד שם ועוד כהנה וכהנה (לחכות רבע שעה לרכבת שעומדת על חיבור הכביש עם המסילה, ולהסתובב אחורה ביאוש כדי למצוא מעקף...).גולת הכותרת של הבוקר היה ההגעה ל"קפה בגדד". כלומר, למקום שבו צולם הסרט, שהוא ממש לא בגדד (שלמדתי שהיא עיירת כורים נטושה, בהמשך הדרך).
באמצע המדבר, מן בניין שכזה, ממש כמו בסרטים
וגם מבפנים המקום נראה בדיוק כמו בסרט.
רק מה ? סגור. אין שם אף אחד. לא מוכרים, ולא קונים
הייתי רוצה לומר שאפילו כלב לא היה שם. אבל זה לא מדוייק. זה הדבר היחיד שהיה שם.
אחרי כמה שעות נסיעה במדבר מוהבי, התחלתי להתעייף. וכשהגעתי למקום קטן בשם לודלו חשקה נפשי באיזה כוס קפה במקום "אסלי". עצרתי. נכנסתי.
אכן דיינר כהלכתו, אפילו מלצרית מבוגרת עם סינר. ממש כמו בסרטים.
התיישבתי על הבר ושאלתי אותה אם יש אספרסו. "לא, יש רק קפה רגיל" (למען הסר ספק, "קפה רגיל" זה הנוזל הדלוח, מי השופכין האלה, שהאמריקאים מכנים קפה). לא תודה.
ויש אולי איזה שייק ? שאלתי (כי היה כתוב בתפריט).
המלצרית הסתכלה עלי בהתנצלות ואמרה..לא, אני מצטערת, אבל שתי המכונות האלה פה מקולקלות כבר חודשיים. ואני מחכה שמישהו יגיע לתקן אותן. אם אתה רוצה שייק, יש לך פה ממול בחנות של תחנת הדלק.
לא התאפקתי, ושאלתי אותה - איך זה שלהם מגיעים אנשים לתקן מכונות ואליכם לא?
היא נאנחה ואמרה לי " זה מה שקורה פה לעסקים קטנים. אין להם סיכוי להתמודד מול הרשתות הגדולות".
ואיך נגמר ? קמתי, והלכתי לחנות של הדלק. וקניתי שם שייק טוב.
(ועכשיו, זהירות - הגיג)
חשבתי לעצמי שבמידה מסויימת זו דוגמה שמייצגת מאוד את כביש 66, ואיך אמריקה המודרנית של התאגידים והאוטוסטרדות, מחקה אותו ואת כל העסקים המשפחתיים שרווחו באותה תקופה, והפכה אותם לעולם הולך ונעלם.
(צפירת הרגעה - נגמר ההגיג)
טוב, עוד רבות קרה לי במהלך היום. אבל עוד אוסיף פה כמה תמונות מעיירה קטנה שלא שמעתי עליה בחיי.
בצהרי היום חציתי את הגבול בין קליפורניה לאריזונה, ואחרי כמה קילומטרים, הפנתה אותי הדרך הישנה לכיוון ההרים. שם התחלתי לטפס לאורך 25 מייל, כשהמפה מראה לי שאני מתקרב לעיירה מומלצת בשם Oatman.
ואכן, בתוך כל הטרשים והחולות הנודדים, שמחתי לראות מולי פתאום את השלט הבא
בעודי נושם לרווחה ומתכנן את המנוחה הבאה עלי לטובה, התחילו להופיע מולי בקצב גובר והולך החיות הבאות. ככה באמצע הכביש. כשאני והמכונית שלי ממש לא מזיזים להן.
ובכן, מה מסתבר? העיירה הזו, Oatman, היא עיירה כורים נטושה, שהפכה לעיירת מסחר קטנה ומתבססת בעיקר על תיירות. ומה? החמורים האלה, הם סימן ההכר של העיירה, והם מסתובבים חופשי בכל מקום.
העיירה עצמה מהממת ביופיה. בתי עץ ישנים, מכרות, והמון אמנות. ככה באמצע ההרים, משקיפים על אריזונה מלמעלה.
כמה תמונות:
ונכון שהבטחתי גם מכרה ?
והמכרה, ממש במקרה, נמצא בצמוד למשרד השריף, שנמצא, כמה נוח, יחד עם ה saloon המקומי.
טוב, עד כאן להיום.
אגיד רק שאת חניית הלילה שלי אני עושה בוויליאמס. על פתחו של הגרנד קניון.
עוד עיירה סימפטית, מלאה תיירים, שנבנית גם על המיקום שלה כשער יציאה לגרנד קניון, וגם, על הדרך, ממסחרת לא מעט את מיקומה על כביש 66.
ולסיום, הדיינר שאני יושב בו ברגעים אלה ומבלבל לכם את המוח
תכלס - הטיול בינתיים מגשים את כל הציפיות שלי ממנו. שרק ימשיך ככה.
6 תגובות:
פשוט כיף.תחושת חופש אמיתית. תהנה ותרגיש את ארה"ב הישנה.
אם רצית חמורים שמסתובבים חופשי והם מהווים סימן היכר, כל מה שהיית צריך לעשות זה לבוא לישיבת ממשלה.... בשביל זה לסוע כל כך רחוק?
ודרך אגב, אני שמח להיות התצוגה ה-15,000 של הדף שלך! כבוד לי!
יפה מאוד. גם מטייל גם מצלם וגם כותב. קולומבוס ילד לידך. דש מכל המשפחה עוקבים מקרוב
אין על יומני קפטן - במקרה הזה יומני השריף :-D
- עוקבת בעניין
איזה יופי שאתה נהנה! מקווה שאתה גם קורא קצת ספרים - באנגלית כמובן!
לגבי המלצריות המבוגרות בדיינרים: באמת יש מלצריות בעשור התשיעי והעשירי לחייהן. הן בדרך כלל עובדות משמרות לילה - כלומר מחצות עד הבוקר. מטורף. בקנזס סיטי אין בעיה למצוא כאלו. לא צריך לצאת מהעיר.
הוסף רשומת תגובה