אז מה בעצם אני מחפש שם

חברי לפייסבוק כבר עודכנו שהחלטתי להגשים חלום. דבר שחלמתי עליו כבר כמה שנים ואפילו כתבתי עליו כאן. באחד מהפוסטים הראשונים שלי. מסע דרכים בדרך 66 המיתולוגית בארה"ב לאורך דרכים ישנות ועיירות אמריקאיות אותנטיות. לבדי. אני, עם עצמי. לפני כשבועיים החלטתי שהשנה אני הולך על זה. ומאז כל כולי רק מצפה לצאת כבר לדרך.

תופעה שלא יכולתי להתעלם ממנה היא תגובת אנשים כשאני מספר להם על הנסיעה המתוכננת.
רובם מפרגנים, כמובן. "באמת כל הכבוד", "איזה כיף לך", "הלואי שיכלתי להצטרף אליך".
בדרך כלל השאלה הראשונה היא "ואשתך בסדר עם זה?". אז האמת שלא לגמרי. כלומר, היא מפרגנת ומבינה שאם זה החלום שלי, אז קדימה. תגשים אותו כשאתה יכול. אבל בעיניים שלה, ושל אחרים, אני רואה את השאלה. למה אתה נוסע? ולמה חשוב לך שזה יהיה לבד? מה אתה מחפש שם בעצם, כל כך הרבה ימים?

שאלה טובה. ואני מנסה לענות עליה. קודם כל לעצמי.

הציור מתוך "עכשיו הנסיעה" מאת יחזקאל רחמים
הסיבה הבסיסית היא עצם הטיול והנופים. ארה"ב תמיד קסמה לי. יצא לי להיות בארה"ב כמה וכמה פעמים. וגם לנסוע לא מעט במרחבים העצומים שם. אמנם אני מת על אותם ספרי מסע וסרטי מסע בארה"ב (סיפור פשוט, למי שלא ראה - סרט נפלא. ענבי הזעם, וספרי המורשת האמריקאית...), אבל, כשאני חושב על זה לעומק, יש בהחלטה הזו לנסוע הרבה יותר מסתם טיול.

סיבה שניה - אני לבד.
סוג של פריקת עול. הולך לישון כשבא לי, מתעורר כשבא לי. עולה על האוטו ונוסע, עוצר ספונטנית בדרך בכל מיני מוטלים, מסעדות, אטרקציות. אפשר להסתכל על זה כטיול של אחרי צבא. קצת באיחור.
הקטע של הלבד הוא פשוט הצורך לא להיות חייב כלום לאף אחד. לא להתפשר על מה שבא לי לעשות באותו הרגע. אף פעם לא הייתי במצב הזה. אולי קצת, כשהייתי סטודנט צעיר.
אני שואל את עצמי אם אני בכלל מסוגל להביא את עצמי למצב המשוחרר הזה, שבו אני אתעורר ולא ארגיש מחוייבות להיות בקשר בכל רגע נתון, או האם ארשה לעצמי לחרוג בטבעיות מה"תבנית" המסורתית של לקום בשמונה בבוקר וללכת לישון באחת-עשרה בלילה. האם אצליח לנצל את מה שהטיול הזה מציע לי?
חשבתי על איזה תרגיל שאעשה לעצמי. אודיע מראש למכרי שאני בסדר, אבל ביום יומיים הקרובים לא אהיה בקשר. אנסה לנתק את עצמי מהצורך הפנימי הזה לגלות אחריות ולהודיע מה איתי. אני לא בטוח שאהיה מסוגל. מעניין.

סיבה שלישית - אנשים
בדמיוני אני רואה את עצמי מתחבר מדי פעם עם מטיילים אחרים, באחת מאותן עיירות. אולי מדברים קצת, אולי אוכלים ארוחת ערב.
מצד אחד - אני ממש לא כזה. לא מהמתחברים בקלות.
מצד שני - מתי בכלל היתה לי ההזדמנות לגלות את זה? הרי כשאתה נוסע לטייל עם משפחה או חברים, אתה מחוייב להם. אתה לא ממש יכול פתאום לשקוע בשיחה בת שעתיים עם זר. סתם ככה כי נחמד לכם לדבר.

סיבה רביעית - להוכיח לעצמי
רציתי פעם אחת להראות לעצמי שאני מעז להוציא לפועל מחשבות למעשים. הרי אין סיבה שלא אצא לטייל בארה"ב. יעד בטוח יחסית, את הכסף לטיול יש לי, התקופה היא תקופה מתה בעבודה, אשתי לא מתנגדת, אני בריא...
למה לא בעצם? אין סיבה. מלבד עצלנות, או פחד לצאת מהתבנית המוכרת. "איזור הנוחות שלי".

סיבה אחרונה - הגיל.
פיתחתי איזה תסביך גיל קטן. כאילו אני איזה קשיש שעומד להתפגר מחר. אבל בכל זאת  - נוצרה בי איזו תחושת דחיפות, sense of urgency, להספיק. לעשות דברים שאולי לא אוכל לעשות בעוד כמה שנים (משיקולי ממון, בריאות, משפחה וכדומה).

זהו. חפרתי מספיק.
מבטיח לשלוח משם תמונות מהממות, ואולי קצת מחשבות ותובנות. יוצא בעוד שבוע וקצת. לשבועיים.

ועכשיו - תקשיבו איתי לשיר הכיפי הזה (גלן פריי  - זמר שאני אוהב, הסולן של להקת הנשרים הזכורה לטוב)


5 תגובות:

ilana.palomo אמר/ה...

אני שייכת לאלה שמשבחים אותך על ההחלטה לצאת למסע הזה. משפט אחד מהדהד בראשי לאחר שקראתי את הרשומה - מה שלא תעשה היום, אולי לא תוכל לעשות מחר - אז קדימה החיים קצרים, צא לדרך.
ממתינה בכליון עינים לתמונות!!!

Haim Guz אמר/ה...

כל הכבוד ! תאסוף חוויות שיהיה משהו לספר לחבר'ה בבית אבות מתישהו ... ממש Zen
תעשה חיים

Dorit Alon אמר/ה...

מקסים. שיהיה הכי הכי כיף שרק יכול להיות. תהנה!!!

Tali אמר/ה...

תעשה חיים. כיף לך... כולי קנאה��

אודליה אמר/ה...

הגעתי רק עכשיו. חכמה אשתך שמפרגנת לך.
אשריך שאתה יכול להגשים כך חלום.