Route, סוף

עם הפוסט הזה חיכיתי יומיים שלושה. משתי סיבות.
הראשונה - הייתי פשוט עייף. בכל זאת, עשרה ימי נסיעה, מעל 3000 ק"מ, חלק מהנסיעה היתה בדרכים משובשות ובמהירות איטית, לא מעט עצירות בדרך, היטלטלות ממוטל למוטל...(אל תרחמו עלי, אבל סה"כ אפשר להבין את העייפות).
הסיבה השניה - חיכיתי כמה ימים לקבל פרספקטיבה על הנסיעה "בראש שקט". כך שאוכל לנסות ולסכם אותה. לעצמי, ולכם.
במהלך עשרה ימים עברתי בקליפורניה, אריזונה, ניו-מקסיקו, אוקלהומה, טקסס, קנזס ומיזורי...
הייתי במקומות שמעולם לא ביקרתי, וכנראה לעולם לא אבקר שוב. ספגתי אוירה בכמויות, ראיתי נופים, ניקיתי את הראש, ועכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות.
אבל לפני החזרה למציאות, כמה מילים לסיכום, לפני שאני מניח את הטיול מאחורי ונותן לו להפוך לזיכרון מתוק ומרוחק.
אני מניח שעם הזמן שיעבור יעלו בי עוד כמה מחשבות על הימים והחוויה שעברתי. אבל הנה סיכום ביניים קצר של הגשמת החלום הקטן הזה שלי, עם כמה שורות תחתונות בסוף.





קודם כל קונספט "המסע".
מכירים את הסרטים האלה שהטיולים האלה מחברים בין מסע בטבע לבין "מסע אל עצמי"?
אז זהו, שלא. עבורי לפחות.
זה היה בדיוק מה שזה היה. טיול. לא "מסע אל עצמי", לא היתה שום הקבלה בין "הדרך" לחיים. פשוט טיול.
מרתק, לפרקים קצת משעמם, לפעמים מאתגר.
כן, בהחלט למדתי במהלך הטיול כמה דברים על עצמי. לא את כולם אני מרגיש נוח לחלוק, ואלה שכן - אפרט בהמשך.
אבל פרופורציות בבקשה.
לא חזרתי "אדם אחר משיצאתי". לא חזרתי עם תובנות גדולות על החיים והארות גדולות לגבי מה שנכון ולא נכון בחיים שלי.
חזרתי אולי קצת יותר רגוע אחרי שהגשמתי חלום שחשבתי עליו כבר כמה שנים. ובעיקר - חזרתי עם חוויה.
פעם תחנות דלק, היום כר מרעה לסוסים
אז מה בכל זאת קיבלתי ממסע הזה?
  • גאווה. לקחתי את עצמי, הוצאתי את עצמי מהאזור הבטוח שלי, והלכתי ועשיתי מעשה. זה לא שהנסיעה הזו היתה מי יודע מה מסוכנת, אבל עדיין - מנוגדת מאוד לאופי שלי, ובאופן כללי לא כל כך מקובלת.  יהיה אשר יהיה, כשאסתכל אחורה בעוד כמה שנים (והאמת? גם עכשיו) אהיה גאה שעשיתי את זה. לבד.
  • אובדן החששות לעתיד. הנה, לקחתי הפסקה מהחיים לשבועיים. מהמשפחה, מהעבודה, מהסביבה המוכרת שלי. ו...לא קרה כלום. כולם שרדו. גם אני.  אין סיבה שלא לעשות דברים דומים בעתיד. לבד, לא לבד, יהיה החלום אשר יהיה - העולם ישרוד בלעדי. ואלו שמעקמים אף, או מרימים גבה ? שיעקמו, שירימו.

מה בכל זאת למדתי על עצמי?
שהצורך שלי להיות מחושב, שתהיה לי איזו מסגרת, תכנית, לוח זמנים, שליטה על הסיטואציה - זה כנראה חזק ממני, ולא פשוט לי לצאת מהתבניות המוכרות שלי. גם כשאני יכול להרשות לעצמי.
לאורך רוב הנסיעה תשומת ליבי היתה לקצב ההתקדמות שלי, איפה אעצור, מה סביבי, ושמירה על קשר עם הבית והשגרה (חוש האחריות הזה. שידעו שאני בסדר, ושאני אדע שהכל בסדר ב"שגרה").
אני כנראה "קונטרול פריק". לא יכול אחרת. לא יודע אם זה טוב או רע. זה המצב. נהנה, אבל תוך הקפדה על שליטה על הסיטואציה (ועל עצמי).

גם פה עבר פעם הכביש
מה עוד למדתי על עצמי?
שאולי בכל זאת יש בי איזו נימה של "קוליות". כל אדם שנתקלתי בו וסיפרתי לו מי אני ומה אני עושה באזור השתמש במילה "קול" בהתפעלות. אז אולי אני בעצם חתיכת טיפוס מגניב ביותר?

ומה לימדתי את עצמי?
ככל שהנסיעה התקדמה, ובצורה מודעת לחלוטין, שמחתי לראות איך יותר ויותר קל לי ליזום שיחות עם האנשים שנתקלתי בהם. בין אם זה בתחנת דלק, או בישיבה על הבר. 
גיליתי שמצב ה"לבד" שלי הוא אזור הנוחות שלי, ואם אני רוצה להפיק חוויות מהאינטרקציה הבינאישית, זה תלוי רק בי. לשמחתי, הצלחתי בזה במידה מסויימת.
אני לא יודע כמה מתוך זה ישרוד כשאחזור לשגרה, אבל זה בהחלט היה מהנה.


אני מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים ששכחתי להגיד ואזכר בהמשך. אולי יהיה פוסט נוסף בנושא בעתיד.

כמה שורות תחתונות
צריכים להיות ריאלים בציפיות. טיול כזה, כמו כל חלום אחר, נוטה שלא להגשים את כל הציפיות ממנו. לא צריך להתאכזב. צריך לשמוח בציפיות שהוא כן הגשים.
תפרגנו לעצמכם. העולם לא יתמוטט, העבודה תחכה, חשבון הבנק יתאושש, והמשפחה בסוף תקבל אתכם חזרה עם חיוך קצת יותר גדול על הפנים
ומשפט מסיים, יומיים לפני שאני חוזר לעבודתי...
אני לא מאמין שאני כבר אחרי, אני לא מאמין שעשיתי את זה. יום אחד אעשה את זה שוב.
אבל עד אז...חזרה לחיים האמיתיים. 



אין תגובות:

פרסום תגובה