אופניים

זה היה בוקר ראש השנה האזרחית 1985. 
אני זוכר את זה בבירור כי זה היה הבוקר שבו מצאו את השכן תלוי בחצר.
הוא היה איש אומלל שלא היה לו אף אחד, ויצא בלילה עם חברים שרצו לשמח אותו בערב השנה החדשה.
כנראה שתה יותר מדי, או סתם עבר יום גרוע. הלך ותלה את עצמו. בלי שום התחשבות בסביבה. ככה באמצע החצר.
אני מניח שהיתה המולה סביב העניין כשעלה הבוקר. בכל אופן, אותי זה לא העיר. נער בחופשת חנוכה צריך כנראה יותר מאיש תלוי בחצר שלו כדי להתעורר מוקדם בבוקר.

אמא שלי סיפרה לי על זה כבדרך אגב אחרי שקמתי, והמשטרה כבר פינתה את הזירה. כאילו רצתה לחוס על נשמתי הרכה מפני הזעזוע הנורא.
להודות על האמת? הסיפור עניין אותי בדיוק לחמש דקות. מאחר וגופה כבר לא היתה באזור, וכל מה שנשאר לי לשמוע זה את הסיפור של אימי על איך היא פתחה את החלון בשש בבוקר וראתה איש תלוי בחצר ומיהרה להזעיק את המשטרה. די מהר הנושא מיצה את עצמו. היו לי תכניות אחרות לאותו היום.

קבעתי עם חבר לעשות איזה מסע קטן באופניים לאזור הירקון.


האופניים היו חלק ממני באותן שנים. כך התניידתי, וכך גם חבריי. הטיול הזה היה משהו שתכננו כבר הרבה זמן. מסע אופנייים הרפתקני אל מעבר להרי החושך. אזור ראש העין. בחופשת חנוכה.

החבר כבר הגיע עם האופניים. אופניים יקרים וממותגים. כאלה שאין לאף אחד אחר באזור. החבר ידע את זה כמובן, ולא החמיץ הזדמנות לנופף בזה בפני. לי זה בדרך כלל לא הפריע.
קיבלתי את זה כדבר נתון. אותו חבר תמיד היה הולך עם מיטב המותגים. נעלי נייק, טריינינגים נוצצים, מערכת סטראו יקרה בחדר. זה מעולם לא הפריע לי. גם לא הרגשתי רצון שיהיה לי את כל אותם דברים. לא חסר לי דבר, והייתי מודע לזה.
היו לי אופניים פשוטות. 10 הילוכים,  כבדות. של יצרן לא ידוע.
לא היה עובר שבוע בלי שמשהו היה מתקלקל בהם, מה שגרם לי להפוך למכונאי אופניים מדופלם. ידעתי לתקן הכל. החל מהחלפת בלמים וכלה בתיקון גלגלי ההילוכים, תיקון פנצ'רים, חישוקי הגלגלים, וכמובן השרשרת. היא היתה נשברת, נופלת מגלגל השיניים, מחלידה ומה לא. בהכל ידעתי לטפל.

טוב, נקצר. החבר מחכה לי למטה. אני יורד והולך איתו למקום שבו אני קושר את האופניים. ו...נחשו מה?
נכון. אין אופניים.
עכשיו, שתבינו. זה לא כמו היום שאופניים עולים אלפי שקלים וצריך לבטח אותם ולהעלות אותם הביתה.
זה הרצליה של תחילת שנות השמונים. לא גונבים אופניים, ובטח לא אופניים כמו שלי. חוץ מזה, הם היו נעולים.
אכן, את המנעול מצאנו מונח על הרצפה. פרוץ. והאופניים? nowhere to be seen.

אחרי חיפוש מהיר באזור הבנו שאת האופניים האלה כבר לא אראה שוב. נעלמו.
בלשון המעטה...לא הייתי הרוס מהעלמם של האופניים, למרות שהטיול המתוכנן מן הסתם התבטל באותה שניה.
לא נעים להגיד, אבל מייד ראיתי את ההזדמנות שנוצרה פה. אופניים חדשים. סוף סוף.

היה לי קצת לא נעים מהחבר שלי, שבוודאי התאכזב מביטול הטיול.
מבט אחד הבהיר לי שהוא הבין מיד את הסכנה. הולכות להיות לי אופניים חדשים. אולי אפילו אופניים כמו שלו.

"בוא, נמשיך לחפש", הוא האיץ בי. "אנחנו מכירים את כל הילדים באזור. בטוח מישהו ראה משהו...".
אבל אני כבר הייתי עם הראש באופניים החדשים... התחלתי לפנטז על הצבע, השילדה הקלה, הילוכים של שימאנו (שזה, שתדעו, הרולס רויס של ההילוכים) והסיבובים שאעשה בשכונה איתן...

רק שהיה צריך לעבור עוד מכשלה קטנה בדרך...

תשכח מאופניים עכשיו. אתה חושב שיש לנו עכשיו כסף בשביל אופניים חדשים ויקרים כמו שאתה רוצה?
(הייתי מוכן לזה, כמובן) - אין בעיה. אני אעבוד ואחסוך ואתם רק תתנו לי כסף כמו שהיו עולים לי אופניים כמו שהיו לי.
תגיד, זה מה שמעניין אותך? אתה מבין שמישהו התאבד פה הבוקר?
אבל מה זה קשור? גנבו לי את האופניים. איך אני אמור להסתדר?
לא עכשיו. תסתדר.

טוב, זה היה קצר. הפנטזיה הזו החזיקה מעמד בדיוק שעה עד שחזרתי לקרקע המציאות.
לאחר שהנושא הובהר מעבר לכל ספק, קיבלתי קצת יותר אנרגיה לחפש את האופניים הגנובים. והחבר, שההקלה ניכרה על פניו, התנדב לעזור.
את האופניים מצאנו בהמשך היום, מישהו מהשכונה ראה אותן מוטלות בצד הכביש וזיהה שאלו האופניים שלי.
חסרו בהן כמה חלקים. הכסא נעלם, אחד הגלגלים פורק. שום דבר שלא ניתן לטפל בו.
ראיתי אותן, ובא לי לבכות. הם נראו כל כך עלובים. ישנים, מפורקים, חלודים. כל כך רחוק מהאופנים המיוחלים...
בדיעבד, הם בעצם נראו בדיוק כמו שנראו כל הזמן, רק שעכשיו העליבות שלהם בלטה לעיני במיוחד.

החבר נסע סביבי בשמיניות, מטה את האופניים שלו על הצד בסיבובים. כאילו להדגיש לי את הפער בינינו. שכעת גדל עוד יותר.
את הדרך הביתה עשינו כשאני סוחב את האופניים על הידיים, והחבר נוסע לאט לצידי.

בדרך חזרה עברנו ליד הבית של התלוי. הבית היה שקט וחשוך. בשער החצר ומסביב לבית החד קומתי נמתח סרט סימון משטרתי המסמן שהכניסה אסורה.
הצצנו בסקרנות פנימה דרך החלונות שנשארו פתוחים. פנים הבית נראה מושקע. יוקרתי כזה. אפשר היה לראות שלתלוי היה כסף.
באותו רגע לא יכולתי שלא לחשוב שהוא בטח היה יכול לקנות לעצמו אופניים יקרים, אם רק היה חי.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה