על מונדיאל וחמקמקותו של הזיכרון

אז התחיל המונדיאל, ובסופ"ש האחרון אני יכול להכריז חגיגית שהצטרפתי אליו והוא כבר ממש מעניין אותי, אבל לא על זה באתי לכתוב.

אני יושב/שוכב ורואה משחק אחרי משחק (אחרי משחק), מסתכל על השחקנים, וחושב על זה שפעם, גם אני ידעתי לשחק ככה.
כלומר...בערך.
הכוונה היא יותר שפעם יכלתי לעמוד על מגרש כדורגל ולשחק.
פעם הייתי יכול לבעוט בכדור ממש חזק מבלי לפחד שהרגל תתפרק לי תוך כדי הבעיטה.
פעם הייתי יכול לתת ספרינט, לעבור שחקן, לשים גול. הייתי ממש בסדר.
כלומר, בשכונה. לא באיזו קבוצה.
וגם בשכונה שלנו...היינו די חננות. לא איזה שחקנים מפוארים ששיחקו באימפריות המקומיות (הפועל הרצליה, מכבי הרצליה). אבל הייתי שחקן. כישרון מוחמץ אפילו. אולי.


בכל אופן, אני מסתכל על המשחקים, רואה את השחקנים בועטים, מחמיצים, מוסרים, ובראש שלי אני עדיין שם. אני יכול לעשות את כל אותם דברים. בדיוק כמוהם, ואף טוב יותר. כי אני לא הייתי מחמיץ את ההזדמנות ההיא, והוא כן. 
כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להוריד את הגוף קצת יותר למטה. זה הכל. והמסירה ההיא שיצאה החוצה? הוא היה צריך לבעוט פאלש. עם הצד החיצוני של הרגל. בדיוק איך שבני לם האגדי לימד את כל בני דורי במכבי נתניה של שנות ה 80.

והגוף שלי, כשהקבוצה שלי תוקפת, ויש הזדמנות...הוא נדרך, והגוף מקבל את הזוית הדרושה, והמוח כבר שולח לרגל שלי את הפקודה המתאימה, והיא מוכנה בכל רגע להישלח בזוית הנכונה על מנת לשלוח טיל בלתי ניתן לעצירה לחיבורים. למרות שהכדור לא בזוית הכי נכונה.
כי אני יודע בדיוק איך נכון לעשות את זה, והראש שלי נמצא עדיין על מגרש הבלטות של בית הספר התיכון, ושם, עשיתי את זה הרי כל הזמן. וגם עכשיו, אם רק יתנו לי את ההזדמנות. 

אין תגובות:

פרסום תגובה