אקונומי קלאס

"מצטערת אדוני, הטיסה מלאה. הכי טוב שאני יכולה לתת לך זה חלון".

"אבל יש לי מעמד זהב, אני אמור לקבל כסא מועדף..." אני מנסה נואשות לשנות את רוע הגזרה, אבל בפנים אני יודע....זה אבוד. 12 שעות טיסה מבנגקוק דחוס בין אנשים זרים, חלון, כסא מושב מלפנים (שמיד עם ההמראה יושכב אחורה הישר לכיווני) ומעט מאוד סיכוי לישון, או לצאת מהחוויה עם גב וברכיים תקינים (למי שמכיר אותי, קטן אני לא...).

נכון, כבר עברתי טיסות כאלה, ושרדתי. אבל 12 השעות שציפו לי בהחלט היו חוויה שהזכירה לי שבסה"כ...מה רע לי בבית? לא חייבים לטוס.

בסוף הטיסה כבר אמרתי לעצמי - אם זה לא שווה פוסט, מה כן?

אז הנה. הצטרפו אלי. חוויות לרוב, טוויסטים בעלילה וסוף מפתיע.

(הערה קטנה -  כל פרט שאטרח לייגע אתכם בו יש לו תפקיד כלשהו בסיפור. אז סבלנות)

גברת "מגיע לי"

את הטיסה אני מתחיל בלגנוב כרית נוספת מהתאים שלמעלה, הידחקות לצינוק שלי, והורדת הנעליים והגרביים שבהם הלכתי כל היום (השעה היא כבר 11:30 בלילה). בשלב זה אני בשלב התפילה שאזכה לשכנים נוחים.

מימיני מתישבים זוג קשיש וחביב מתאילנד. מחייכים, מברכים. יופי.

אבל...הנה זה מגיע. 

במושב לפני הגיעה, כמו שתמיד מגיעה, גברת "מגיע לי". היא קנתה כרטיס לטיסה, אז מגיע לה.

מהרגע שהיא מתיישבת היא רודה בדיילות המסכנות - תביאי לי מים, למה אין פה מספיק שמיכות, הכרית לא נוחה, אבל הבטיחו לי שדרוג, והכי חשוב - ההדום !!! למה אין לי הדום לרגליים?

גברת, מרגיעה הדיילת - נביא לך, אבל רק אחרי ההמראה. אבל זה ייגמר, אני יודעת שלא תביאו לי.

גברת, אסור, זה לא בטיחותי. אבל את אישית מתחייבת להביא לי? כן...

או, אמרתי לעצמי. יהיה שמח. ואכן...

הצעיף האדום

אז מצאתי זוית, שמתי כיסוי עיניים, וניסיתי לנמנם. עטפתי את עצמי כמיטב יכולתי בשמיכה המוזרה שאל-על מספקים (המצאה נפלאה. שמיכה עם חורים שאמורים להשחיל דרכם ידיים או משהו כזה ובלתי אפשרי בעליל להתכסות בה מבלי להשתחל בטעות לחורים האלה). 

בשלב הזה אנחנו כבר כמה דקות באויר, ואז...מישהו מושך את השמיכה שלי. לא מהצד, מלמטה!!!. כלומר, גברת מגיע לי שיושבת במושב לפני ממש מתכופפת אל מתחת למושב שלה ומושכת ממני את השמיכה שלי...

אני מתעלם, וזה מפסיק.

אחרי חמש דקות...שוב. הגברת מושכת מלמטה את השמיכה שלי, ובשלב זה גם שולחת יד מגששת אחורה ומושכת ממני את אחת מהכריות שלי.

בשלב הזה אני מתלבט אם לנסות לדבוק בנסיונותי הפתטיים להרדם או להבין מה קורה.

אחרי דקה נוספת של משיכות שמיכה מלמטה אני מושך מעלי את כיסוי העיניים ופונה אל הגברת. 

"סליחה", היא פונה אלי בקול צרוד. "אולי אתה מוצא את הצעיף האדום שלי?". 

כלומר, הוא נפל. כנראה בצד שלי. והיא מושכת כל חתיכת בד שהיא מצליחה להגיע אליה בתקווה שאחד מהם הוא הצעיף האדום.

נו טוב, הצעיף האדום היה כמובן אצלי. חיש קל הוא הוחזר לבעליו, החלל הוחשך, כיסוי העיניים הוחזר, וחשבתי אולי בכל זאת לנסות לישון. רק שאחרי חמש דקות הגיע זמן ארוחת הלילה.

ארוחת לילה שמתחילה באקונומי ומסתיימת במחלקת עסקים

"עוף או פסטה אדוני?", מחייכת אלי ילדונת עייפה.

לא הייתי ממש רעב, אבל החלטתי שזו הולכת להיות ההזדמנות שלי להציק לגברת מגיע לי מקדימה.

אני מצביע על המושב השכוב שלפני ואומר לדיילת - "איך אני בדיוק יכול לאכול ככה?". 

האמת? גם אם הייתי באמת רוצה אין סיכוי שבין המושב השכוב שלפני וביני יש מספיק מקום להכניס מגש, ולתמרן את הידיים שלי כדי שאצליח לאכול משהו.

הדיילת המסכנה פונה בחשש לרודנית שלפני (שבשלב זה ישנה שנת ישרים) ומנסה להגיד לה - גברת, בזמן האוכל צריך ליישר את הכיסאות.

הגברת ישנה/לא שומעת/מתעלמת והדיילת, אחרי כמה שניות, אוזרת אומץ ונוגעת קלות בכתפה. "גברת, תוכלי להעלות את המושב קצת כדי שיוכלו לאכול?". הגברת מהמהמת משהו, ומעלה את המושב בערך בחמישה מילימטר כלפי מעלה.

"ובכן אדוני, עוף או פסטה?".

אני מצטער, אני רעב, אבל ככה אני לא יכול לאכול, אני מקשה.

הדיילים יוצאים להתייעצות קלה, ומחליטים שהם לא מסתכנים בלהעיר את המפלצת.

"אדוני", היא מודיעה לי חגיגית, "יש כיסא פנוי במחלקת עסקים. אתה יכול לעבור לשם רק לזמן האוכל".

הממם, האם אני מזהה כאן הזדמנות? ובכן, שווה לנסות. אני מסכים.

בשלב זה מתחילה התרחשות מורכבת מאוד שכוללת שני דיילים ואת הזוג החביב שיושב לידי, שכבר קיבל אוכל והתחיל לאכול. 

הם צריכים להזיז את המגשים, לקום, ולתת לי לצאת. דיילת אחת מחזיקה מגש אחד, דייל אחר מחזיק מגש שני, הם הולכים אחורה, הגברת יוצאת, האדון יוצא, אני נאחז במושבים שלפני כדי להשתחל החוצה. כל העסק מורכב מאוד.

אחרי כשתי דקות זה מצליח לקרות, ואני מוצא את עצמי במחלקת העסקים החשוכה. מתרווח עם מגש אוכל (מהאקונומי, שלא נתבלבל). ומחשב את צעדי הבאים.

בחזרה לאקונומי

כאמור, לא הייתי ממש רעב, אבל בצורה שהתגלגלו העניינים, בשלב זה היתה לי מטרה אחת בלבד - להאריך ככל האפשר את שהייתי במחלקת העסקים, עם סיכוי אפסי שאולי בכלל ירשו לי להישאר בה (כשלפנינו עוד כ 10 שעות טיסה).

את פני קיבלה בחביבות מזוייפת אחראית המחלקה. התיישבתי והתחלתי לאכול  ל א ט   ל א ט...

מעולם לא התענגתי כך על כל חלק מהארוחה. החל מהסלט הדלוח, דרך האורז הלא מוכן ועד לפירות שבסיום.

במקביל, אני קולט את המבטים הגנובים והחשדניים ששולחת אלי האחראית. המשחק שלי ברור לה לגמרי. והיא רואה את תפקידה כלוודא שלא אגנוב דקה מיותרת מהאוויר הטהור והנעלה של בני האלוהים שיושבים במחלקת עסקים.

בכל פעם שהיא מתקרבת, אני מזדרז ואוחז בכף, כוס, מזלג או במגש כולו, ודואג להראות כעסוק מאוד בארוחה.

במקביל גיבשתי עוד טיעון מנצח - אני לא יכול לחזור למושב שלי עד שיפנו את כל מחלקת התיירים מהאוכל.

בסוף זה קרה.

"סיימת אדוני ?". מממ, כן. "ובכן", היא מסמנת בידה  לכיוון האקונומי...

אבל, אני שולף את הקלף המנצח, אני לא יכול לחזור לפני שפינו את כל המגשים.

"ובכן אדוני", היא מחייכת, "סיימו לפנות אותם כבר מזמן".

טושיי !!!

ובכן, אני חוזר לאקונומי, יחף, ומושפל. הזוג התאילנדי החביב כבר ישן לו שנת ישרים.

הם מחייכים אלי באדיבות כשאני מעיר אותם ונדחק בחזרה לכוך שלי ליד החלון. גברת מגיע לי נוחרת את עצמה לדעת. 

אני מכבה את האור, והולך לישון.

פאסט פורוורד - לקראת נחיתה, או סיפור הנעליים.

מפה לשם, ישנתי קצת, ראיתי קצת סרטים, והנה אנחנו כבר 20 דקות לנחיתה. בשלב זה, אני יודע, צריך להתחיל להתכונן.

החלק המורכב בלהתכונן לנחיתה, עבור מישהו בגודל שלי שיושב ליד חלון במחלקת תיירים - הוא להצליח להתכופף, להגיע לנעליים שלי, ולנעול אותם.

לקטנים שביניכם אסביר שמדובר בתהליך שכולל התפתלויות, מציאת זוויות, וגמישות שמעולם לא היתה לי. החל מלהתכופף ולאסוף נעליים, וכלה במציאת זוית שבה אני נועל את הנעל וקושר אותה מבלי לתקוע ברך בבטנו של השכן שלי.

ובכן, נעל ימין. אין בעיה. הגעתי.  ובדרך לא דרך, הצלחתי לגרוב את הגרב, להלביש את הנעל על הרגל תוך כדי דחיפת הרגל הלוך ושוב עד שהיא נכנסת לנעל, ואפילו לקשור. חצי דרך עברתי. או כך חשבתי.

נעל שמאל...נעלמה. כלומר בלהט הטיסה היא נדחקה למקום כלשהו שאין לי מושג מהו. יכול להיות שהיא בכלל במחלקת עסקים, או בשרותים האחוריים של המטוס. 

אני מגשש ומגשש. ובסוף מוצא נעל.

היא דומה לשלי, אבל קטנה יותר.  אז אני ממשיך לגשש, ומוצא את בת הזוג שלה. 

בשלב זה יש בידי זוג נעליים לא שלי (אם כי דומה). שהיה, אם להודות, בכלל בשטח של הזוג התאילנדי החביב שלידי.

רק ש...שניהם כבר נועלים נעליים. כלומר, זה לא שלהם.

אני מחזיר את הנעליים למקום שמצאתי אותן (חמש דקות לנחיתה) וממשיך למתוח את אבריי בחיפוש אחרי הנעל הסוררת. ו...הנה. מסתבר שהיא נדחקה אל מתחת למושב שלי. הרחק מעבר ליכולת ההתכופפות שלי. 

אחסוך מכם, אבל בסוף הצלחתי להגיע אליה ולמשוך אותה אלי. כל אברי כואבים, ובשלב זה אני רואה שהנעל בידי, אבל בלי הגרב.

חישוב מהיר מבהיר לי שאין סיכוי שאמצא את הגרב, או שאצליח אי פעם להתכופף שוב, ובשלב זה אני מחליט שלא יקום ולא יהיה. אני לא יורד מהטיסה נעול בשתי נעליים ובגרב אחת. בכל זאת - יש על הטיסה חברים לעבודה. מכירים אותי פה. נצטרך לזרוק את הגרב הבודדה ולוותר על הזוג הזה.

בפיתול אחרון אני מוריד את הנעל הנעולה, מוריד את הגרב הבודדה, דוחף אותה בכיס המושב שלפני, ונועל את שתי הנעליים. בלי גרביים. נעים זה לא, אבל לפחות נראה יותר סביר.

נחיתה עם סוף מפתיע

הגלגלים נוגעים בקרקע, מחיאות כפיים, ואני מתחיל להרגיש את הלחץ הזה שמלווה אותי בסיום כל טיסה. רק לרדת כבר מהמטוס הזה ולעוף כמה שיותר מהר מהכלא הזה לכיוון הבית.

המטוס מתגלגל לו לאיטו לכיוון השער. עוצר לו לאיטו. וכולם קמים.

בשלב זה אני עומד כפוף, התיק שלי בידי, כולי דרוך ומתוח לזנק ברגע הראשון האפשרי.

ואז...גברת מגיע לי מתחילה לצעוק שהיא לא מוצאת את הנעליים שלה.

הא!!! זו ההזדמנות שלי. הנעליים שלה, נמצאות משום מה ברשותי. אני יכול לדחוף אותן אחורה אחורה בין המושבים.

מזימה ילדותית, אם כי בהחלט נותנת לי סיפוק. עוד לא הספקתי לעשות עם זה משהו והתאילנדים לידי מושיטים לה בחביבות את הנעליים שלה. לעזאזל.

אני מסתכל עליהם במבט כועס, ואז עליה, ופתאום אני קולט את הגרב החסרה שלי תחובה בכיס המושב שלפניה !!!.

כלומר - היא, בדרך פלאית כלשהי, הצליחה להעביר אלי את הנעליים שלה, לגנוב לי גרב משומשת ומסריחה מהנעליים שלי, ולשים אותה, מסיבה שאני לא מצליח לחשוב עליה בכיס המושב שלפניה. מי לעזאזל רוצה גרב זרה מול הפרצוף שלו?

"סליחה", אני פונה אליה בסרקסטיות, "אני יכול לקבל את הגרב שלי?". כן, היא עונה בחביבות. מוציאה את הגרב שלי ומעבירה אלי.

אני שולף את הגרב השניה מכיס המושב שלפני ומאחד את הזוג. דוחף אותו לתיק הנסיעה שלי, ובשלב זה מתחיל להזדחל החוצה.

ובעודי גורר את עצמי לכיוון ביקורת הדרכונים אני חושב לעצמי שאם מסתכלים על זה נכון, זו היתה חוויה די משעשעת. 

רק חבל שאני לא יכול עכשיו ליישר את הגב.