הישגים

אני כבר בגיל כזה, שאתה כבר מסתכל אחורה על הקריירה שלך, ומתחיל לפזול קדימה לעבר הפנסיה שלך.
נכון, יש עוד זמן, אבל בגילי אני יכול לעשות איזה סיכום ביניים ולחשוב אם הצלחתי או לא הצלחתי.

כשאני מסתכל אחורה ומשווה את מה שהשגתי למה שחשבתי או שאפתי להשיג, אין לי אלה להודות ש...לא משהו.
כלומר הגעתי לעבודה יציבה, משכורת סבירה, פה ושם היו לי הצלחות, פה ושם היו לי הישגים. אבל גם כשלונות לא חסרו, ואם להודות על האמת..גם פוטרתי או הוזזתי מתפקידי איזה פעם או פעמיים (בצדק או לא בצדק? לא משנה כרגע).

החלק המעניין הוא הפרספקטיבה.
כלומר...מהי ההצלחה עבורי. למה אני קורא הישג. זה השתנה עם השנים.
הדברים שאני גאה בהם בכל הקשור לעבודה, קריירה לא קשורים בכלל להצלחות עסקיות או מקצועיות

אני יכול להגיד שההישגים שאני הכי גאה בהם בחיי המקצועיים הם ההישגים שבהם הצלחתי לעזור לאנשים הזקוקים וראויים לעזרה. המקום הזה שבו הייתי בר מזל מספיק להיות בפוזיציה שאני יכול לחנוך אנשים, לקדם אותם, לעזור להם להתפתח.

אני מאמין שלא זוכרים אנשים בגלל שהיו אנשי עסקים מבריקים, משווקים מוצלחים או מנהלים ממולחים.
אבל כן זוכרים אם הם היו אנשים טובים.

אין הישג עסקי אחד שמשתווה לאותה פעם שסייעתי לבחורה צעירה ומעוטת יכולת לממש את הפוטנציאל שלה בעבודה, להתקדם, ללכת ללמוד, לקבל תפקיד מקצועי שיעזור לה לבנות את עצמה להמשך החיים.

אין מכירה, מצגת או פרס שיכולים להשתוות לפעם ההיא שקיבלתי אלי לעבודה בחור צעיר עם קשיים להשתלב במסגרת וקשיים לשלוט בטמפרמנט שלו, ועזרתי לו להשתלב, לתפקד בלחץ, להיות שחקן קבוצתי, להתמתן.

היום המצפן שלי מאוד ברור.
אני רוצה להיזכר כ"מענטש". בן אדם. איש טוב. לא מעניין אותי להצטיין כאיש מקצוע מבריק.
נכון שמשלמים לי כדי להשיג יעדים, ואכן זה מה שאני מנסה לעשות. אבל בשורה התחתונה? זה לא חשוב.
אם הצלחתי לעזור למישהו שזקוק לכך, לשנות במשהו חיים של מישהו...זה עבורי הישג. בזה אני מתגאה.