אני חושב שאם הייתי יכול לאגור את כל השעות שביליתי בהמתנה לטיסות בשדות תעופה, הייתי יכול להרוויח בחזרה בין חודש לחודשיים מחיי. אני עושה את זה כבר 16 שנים. המון זמן. בהתחלה אהבתי את זה, גם כי זה היה סוג של הרפתקה, וגם בגלל ה"שוויץ". אחרי זה נעשיתי אדיש. היום אני כבר די שונא את זה.
Anyway...אחרי עשרות נסיעות עבודה, באיזה שלב, הכל מתערבב בראש. הכל נראה אותו הדבר.
במקומות האלה אין אור יום. הכל ניאון. אנחנו באזור דמדומים. אין בוקר, אין ערב, אין כלום. רק מבנה מפחיד שמטרתו לתעל אנשים לתוך צינורות מתכת מעופפים, ולרוקן מהם בדרך כמה שיותר כסף.
הבידוק הבטחוני ( יש לך מחשב נייד? להוריד חגורה? לשים בפלסטיקים נפרדים. למה לזרוק את זה? זה בקושי 50CC - מצטער אדוני. אלו התקנות... ), חנויות הדיוטי פרי, הכיסאות בשערים, הריצוף הנוצץ וחסר הייחוד, בתי הקפה היקרים שתמיד יציעו כריכים שאתה לא מבין מהם (מה זה? איך קוראים את תיאור הכריך הזה? זה עם טונה או נקניק? ויש בזה חמאה? או גם וגם? טוב, אני אלך על בטוח. תביא את הכריך עוף, ואספרסו. מה? 15 אירו?).
ואז אני נזרק לי על איזה כיסא, מתחבר לאוזניות... ועובר לאזור זמן אחר. אזור זמן של המתנה.
בשלב הזה, כאילו לפי אות מוסכם, הם מתחילים להגיע. בזה אחר זה. הם תמיד מגיעים. בתהלוכה ארוכה וידועה מראש.
Anyway...אחרי עשרות נסיעות עבודה, באיזה שלב, הכל מתערבב בראש. הכל נראה אותו הדבר.
במקומות האלה אין אור יום. הכל ניאון. אנחנו באזור דמדומים. אין בוקר, אין ערב, אין כלום. רק מבנה מפחיד שמטרתו לתעל אנשים לתוך צינורות מתכת מעופפים, ולרוקן מהם בדרך כמה שיותר כסף.
ואז אני נזרק לי על איזה כיסא, מתחבר לאוזניות... ועובר לאזור זמן אחר. אזור זמן של המתנה.
בשלב הזה, כאילו לפי אות מוסכם, הם מתחילים להגיע. בזה אחר זה. הם תמיד מגיעים. בתהלוכה ארוכה וידועה מראש.
