אום כולתום, וזרעים מהילדות

אתמול הייתי בקונצרט. ולא סתם קונצרט. התזמורת האנדלוסית מארחת את נאסרין ומנגנת משיריה של אום כולתום (אללה ירחמה) ומיטב המוזיקה הערבית המצרית.

כל מי שמכיר אותי ואת חיבתי למוזיקה ישראלית אמור להרים גבה בנקודה הזו. מה לך ולמוזיקה הזו? (התגובות מהלצים בחבורה נעו בין "תנחומי" ל-"למה? מה עשית?").

עכשיו פלאשבק וגילוי קטן - אני חצי סורי. מצד האמא (אני יודע. לא ממש רואים עלי).
אני זוכר בילדותי ובנעורי את המוזיקה הזו מתנגנת אצלי בבית. לא הרבה. הרבה פחות ממוזיקה ישראלית, או מוזיקה לועזית בת אותן שנים. אבל פעם בשבוע, בימי שני, אמא שלי מדליקה את הרדיו על איזו תחנה שמשדרת את השיר השבועי (שעה וחצי...) של אום כולתום, או פריד אל-אטרש, או עבד אל חלים חאפז...

את המוזיקה הזו אני זוכר ברקע. כמעט לא שמתי אליה לב. לפעמים היא קצת הפריעה לי. הצליל שלה היה שונה, הקצב שונה, והיא בכלל מוזיקה ערבית. מה, אנחנו ערבים?

מר ספוק מת *

(הפוסט פורסם לראשונה בפייסבוק ב 28 לפברואר 2015, עם הוודע דבר מותו של לאונרד נימוי, ואני מפרסם אותו מחדש כאן, עם עריכה ותוספות קטנות)

טוב, אני מניח שכולם כבר שמעו שמיסטר ספוק מת, או כמו שכמה אנשים התעקשו לקרוא לו, לאונרד נימוי.
הפייסבוק מלא באזכורים, הספדים, תמונות וכדומה.
האמת? התעצבתי. ספוק היה חלק מילדותי. חיקינו אותו, הערצנו אותו.
הבנות שלי שאלו אותי... "מה הקטע" ? למה כולם מתרגשים מאיזו דמות מופרכת, מהעידן הפרהיסטורי, עם איפור מטופש, וחולצה לא ברורה. ובכלל, מה כולם כל כך מתרגשים ממוות של מישהו שהדבר היחיד והאחרון המשמעותי שעשה היה תפקיד באיזו סדרת מדע בדיוני , בסוף שנות השישים.

אז ניסיתי להסביר...

על היופי בחולשות

"למדתי מנסיוני כי לאנשים ללא מגרעות יש מעט מאוד מידות טובות" (אברהם לינקולן).

---

"כשאתה מתעורר בבוקר, פו", שאל חזרזיר לאחר שתיקה ארוכה, "מהו הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?"
 "מה יש לארוחת בוקר?" אמר פו, "ומה אתה אומר, חזרזיר?"
"אני אומר, אני תוהה - איזה דבר מלהיב הולך לקרות היום?" אמר חזרזיר.
פו הניד את ראשו בהרהור. "זה אותו דבר", אמר פו.

---

מי לא אוהב את פו הדב? אני לא מכיר אפילו אחד שלא פולט אנחת עונג ומתמוסס למקרא ציטוטים מהספר, שלא לדבר על התמונות הנפלאות שמלוות את הספר (המקורי, המקורי. לא הזוועתון המצוייר של דיסני).
אבל, כשחושבים על זה... למה בעצם? מה סוד הקסם?
הלא פו הדב וחבריו מגלמים בתוכם אוסף של חולשות ותכונות שכולנו חונכנו להימנע מהן. גם את ילדינו אנחנו מנסים לחנך ברוח הזו.
פו הדב הוא עצלן, זללן, לא חכם במיוחד. יש לו חבר או שניים די אנוכיים שם בחבורה, פחדנים, די טפשים, ינשוף אחד מתנשא, נדמה לי שיש שם גם איזה גנב. אז מה כולם מתעלפים מהחבורה הזו?