על היופי בחולשות

"למדתי מנסיוני כי לאנשים ללא מגרעות יש מעט מאוד מידות טובות" (אברהם לינקולן).

"כשאתה מתעורר בבוקר, פו", שאל חזרזיר לאחר שתיקה ארוכה, "מהו הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?"
 "מה יש לארוחת בוקר?" אמר פו, "ומה אתה אומר, חזרזיר?"
"אני אומר, אני תוהה - איזה דבר מלהיב הולך לקרות היום?" אמר חזרזיר.
פו הניד את ראשו בהרהור. "זה אותו דבר", אמר פו.

מי לא אוהב את פו הדב? אני לא מכיר אפילו אחד שלא פולט אנחת עונג ומתמוסס למקרא ציטוטים מהספר, שלא לדבר על התמונות הנפלאות שמלוות את הספר (המקורי, המקורי. לא הזוועתון המצוייר של דיסני).
אבל, כשחושבים על זה... למה בעצם? מה סוד הקסם?
הלא פו הדב וחבריו מגלמים בתוכם אוסף של חולשות ותכונות שכולנו חונכנו להימנע מהן. גם את ילדינו אנחנו מנסים לחנך ברוח הזו.
פו הדב הוא עצלן, זללן, לא חכם במיוחד. יש לו חבר או שניים די אנוכיים שם בחבורה, פחדנים, די טפשים, ינשוף אחד מתנשא, נדמה לי שיש שם גם איזה גנב. אז מה כולם מתעלפים מהחבורה הזו?


הסוד, לדעתי, טמון בציטוט למעלה.
הסוד, אם כך, הוא במהות הדמויות. במה שכל אחד ואחד מהן מקרין. ללא קשר לפגמים הלא מעטים באישיותו.למה הכוונה?
כולנו מכירים את האנשים האלה. המושלמים. הצודקים.
מלומדים, לבושים בקפידה. מגולחים. מדברים שפה תקינה עד גבוהה, בעלי אמות מידה מוסריות ללא רבב, חייהם הם מופת ודוגמא לכולנו איך היינו צריכים להתנהל בחיינו הנחותים, על מנת להגיע להיות אנשים טובים באמת. כלומר, כמוהם. טיפוסים בלתי נסבלים.
לעומת זאת, האנשים החביבים עלי, ולהתרשמותי על רוב הסביבה, הם דווקא אותם אנשים שאינם מושלמים, ואינם מתיימרים להיות כאלה. חולשותיהם ופגמיהם בולטים למרחוק.  יותר מכך, הם מודעים לחולשותיהם, מודים בהן, לפעמים אף גאים בהן. אבל במהותם, בפני בפנים, הם פשוט אנשים טובים. אוהבי אדם, אוהבי חיות, אוהבי צחוק, אוהבי מוזיקה, פשוט אוהבים.

אני חושב שאנשים עם חולשות פתוחים יותר לקבל את חולשות הזולת, ולפיכך לקבל את הזולת עצמו, לאמץ אותו אל חיקם. לקבל אותו כמות שהוא. לאהוב אותו.


ופו הדב? למעט העובדה שמדובר בילד, וחבורת חיות חמודה. הרי שעל אף כל השקרים, תחמנות תמימה, קמצנות, גרגרנות ורהבתנות...הם פשוט טובים ואוהבים במהותם (וכמובן מלווים בתום הילדות הכל כך כובש הזה).

יהודה עמיחי כתב על זה שיר. די ידוע. אין צורך לפרש אותו. הוא מסביר את עצמו.
במיוחד אני אוהב כאן את הבית השני.
בבית השני יש שורה חשובה. הקשר הישיר בין אהבה וספקות, לטוב. לכך שתכונות אלה הופכות את אדמת העולם לתחוחה. פוריה. קרקע נוחה לצמיחה, שגשוג, הנבת פירות.
אני מאוד מאמין בזה.

10 תגובות:

Tali אמר/ה...

כבר אמרתי שאני אוהבת את הכתיבה שלך?
אתה צודק, אין אנשים מושלמים, יש אנשים שחושבים שהם מושלמים, ויש להם ייעוד בחיים, ליישר את כולם לפי הסרגל העקום שלהם. לחנך.
בכלל,אנשים מושלמים זה ענין סובייקטיבי, כי כשאוהבים מישהו, אוהבים את המכלול שהוא, כולל החולשות והפגמים, זה מה שהופך אותו למושלם בעינינו.
השיר של עמיחי נפלא, חכם ומאד צודק.
לסיום, כמו כולם, גם אני אוהבת את פו הדב וחבריו, גם אני אוהבת את הציורים המקוריים, אבל, אתה יושב? גם בגירסת הדיסני שלו. יש לי חולשה לסרטי דיסני, אף פעם לא טענתי שאני מושלמת��
פוסט מענג.

Guy Alon אמר/ה...

איזה כיף.
תודה טלי

Adee Feinstein אמר/ה...

״ונעבור לדו״ח המיעוט״: כמו שאתה נוהג לומר, גיא, ״אז זהו, שלא״. ״וויני הפו״ הוא פשוט ספר ילדים מיושן (נסו לתפוש איתו את תשומת-ליבו של ילד צעיר בעידן המודרני) מלא וגדוש ב ״ציטטות״ שהן בעצם קלישאות ילדותיות שהיו מזמן נעלמות מן העולם, אלמלא הדבק המחבר אותן, הלא הוא החן בו הם נאמרות. וזה בעצם מה שמחזיק את כל הענין הזה בחיים (טוב, גם דיסני). אין ספק שהספר הוא חן צרוף. אבל כל נסיון ״להרצין״ את מה שבו, ולהעבירו לקונקטסט העולם ה״בוגר״ נדון מראש לכשלון, ואני כולל בכשלונות אלו את צונאמי ספרי הניו-אייג׳ שהתלבשו על מיודענו הדב הנ״ל. הבה נשאיר את ההתפעמות מציטוטים ילדותיים לפעוטות הספורים שעדיין מתחברים לזה, ונודה לאל על כך שוולט דיסני מעולם (למיטב ידיעתי) לא קרא והתפעל משירי עמיחי...

Noa Levin אמר/ה...

כי הדברים הקטנים הללו - שהם מתעסקים בהם..
הדברים האנוכיים הללו - שלא מסתכלים על העולם מבחינת ארועים גדולים - אלא מבחינת "איך זה משפיע עלי"? בתכלס.. זה מה שרובנו חשים, גם אם אנחנו לא מוכנים להודות בזה אפילו בפני עצמינו

אבל !! "אם להם מותר , אם הם ככה, ובכל זאת אוהבים אותם, אז אולי גם אותנו אוהבים - למרות החולשות, למרות הפגמים, למרות שאנחנו לא מושלמים..."

כולנו אוהבים להיות מושלמים -ולרובנו קשה להודות שאנחנו לא :-)
אוהבת את כתיבתך ואת המחשבות שהתוכן מעורר

ו.. אולי א.א. מילן לא באמת חשב על כל הדברי םהגרנדיוזים הללו כאשר הוא כתב את הספר, בלי מחשבות new age ותובנות פילוסופיות.. אבל בכל זאת זה התגנב לכאן. נרצה ו לא נרצה , הרי בסופו של דבר - הפרוש הוא בעיני המתבונן..
והשיר של עמיחי - טוב נו.. העלה דמעות בעיני.. למה? ככה.

Guy Alon אמר/ה...

נעה,תודה על התגובה. מסכים עם דברייך.
והשיר של עמיחי? מדוייק להכאיב

Guy Alon אמר/ה...

עדי ידידי,
הפוסט הוא לא על פו הדוב, ולא בא להלל את הסיפור. אני די מסכים עם האבחנות שלך לגביו.
ההקשר לפוסט הוא יותר השאלה למה זה מהלך קסם על אנשים, ומשם...קישור לאמירה שאני מנסה להגיד

Adee Feinstein אמר/ה...

גיא - מהרגע שפרסמת משהו ״כוונת המחבר״ יוצאת משליטתך, ורק אנו, הקוראים, נחליט מה רצית בעצם לומר. כתוב ״פו״, יש ציורים שלו, הבאת ציטוטים ממנו, וזה במקרה גם היה הספר האהוב על אברהם לינקולן, אז אל תתערב, טוב?

Guy Alon אמר/ה...

:)

ilana.palomo אמר/ה...

אנשים שמודעים לחולשותיהם ומודים בכך
הם האנשים שאני מסוגלת ומעוניינת להיות בקרבתם.
אני רק יכולה לקוות שאני מודעת לכל חולשותיי שלי...
ותודה על העלאת שירו של עמיחי. ראוי לנו שנקרא שיר זה כאילו היה פרשת השבוע...

Guy Alon אמר/ה...

אילנה, חיכיתי לך:)
אני חושב שהכרה בחולשותינו מצד אחד, והעובדה שאנחנו מרגישים נוח עם אנשים בעלי חולשות מצד שני, מעידה על בגרות