הגיג מסע: שינויי מזג האוויר (בפלורידה)

רצה המקרה ומצאתי את עצמי בסוף השבוע הזה נוסע שעות ארוכות בפלורידה.
איך קרה? נסיעת עבודה שהתארכה מעבר לצפוי, פגישות שהתווספו, ומפה לשם - אני חוזר רק אחרי סופהשבוע.

אמרתי לעצמי...אם כבר, אז כבר. 
נכון תיכננתי טיול גדול לארה"ב? (כן)
נכון דחיתי אותו בגלל קורונה וכאלה? (כן)
נכון שאני כבר באזור שתיכננתי לטייל בו? (בערך)
אז בבקשה - אני לוקח רכב שכור ועושה את הדרך מטלהאסי למיאמי ביומיים (משהו כמו 550 מייל). נסיעת דרכים. כמו שאני אוהב.

והנה, אני נוסע לי הבוקר מטאמפה לכיוון מיאמי, נהנה מהחופים ומהים שמקיף אותי, ומולי אני רואה מחזה מרהיב. שכבת עננים קודרים שמכסה את השמיים, מעל הים....מה אני אגיד? כל כך התלהבתי מהתמונה שהייתי צריך כמה שניות כדי להבין את המשמעות...

תוך דקה מצאתי את עצמי באפלה גמורה. גשם שלא מאפשר לראות מטר קדימה.

התחלתי לקלל את העולם ואת החיים בכלל ולמה הסכמתי להישאר סופשבוע. הגשם היה כל כך חזק שנראה שלעולם לא אצליח להשלים את שארית הדרך, וגם ככה...הלך היום. אצטרך להישאר בחדר במלון ולחכות לטיסה מחר.

אחרי כעשר דקות של נסיעה איטית, על סף העצירה,  פתאום...בבת אחת, יצאתי מזה. משכבת העננים הזו. פתאום, כאילו לא קרה כלום, השמש זרחה, השמיים היו כחולים, אף ענן שחור לא נראה ברקע. יום יפהפה!!!



ואז עלתה בי הארה קטנה.

כשאתה בתוך הסערה - אתה מוקף מים, גשם, ורוחות. אתה לא יכול לראות החוצה.
אתה לא יכול לראות שמעבר למסך הסערה מחכה יום יפה. אתה נמצא בתוך הסערה, ונדמה לך שכל העולם גשום, סוער וחורש רעות. אבל זה ממש לא המצב. פשוט קשה לראות החוצה כשאתה בתוך סערה.. אבל היא פתאום תיגמר. כי סערות זה דבר שחולף.

וכשאתה מחוץ לסערה, אתה כן יכול לראות קדימה, לתכנן את דרכך, לראות את האופק, ולהתכונן ליום יפה.

זהו. הגיג.
יצאתי מעודד.

מחשבות ליום כיפור 2021

אני אוהב את יום כיפור.
אני חילוני מוחלט. אין לו שום משמעות דתית מבחינתי.
אבל יש בו משהו שקשה לי להגדיר.

ראשית, השקט. כולם עוצרים מלכת. אני אפילו די שמח שגם הטלוויזה לא משדרת. אני, עם עצמי ועם המשפחה.
בלי ש"צריך" לעשות משהו. לא "צריך" ללכת לשום מקום, לא "צריך" להרים טלפון לאף אחד, לא "צריך" לעשות סידורים, ביקורים, ספורט, עבודה. כלום. לא "צריך" כלום. אני חופשי לעשות דברים שאני לא "צריך", אלא דברים שאני רוצה.
מצד שני - יש בכל זאת משהו רוחני בעניין הזה של חשבון נפש. משהו שאני מתחבר אליו, ושגורם לי להרהר בדברים, לבחון את עצמי.

ביום כיפור יש גם את העניין הזה של לבקש סליחה. 
אף פעם לא הבנתי אם זה בין אדם לחברו, או בין אדם למקום. בכל מקרה - מאחר ואני לא מאמין גדול במקום, אני חושב שהסליחות צריכות להיות כלפי עצמי. כל השאר יסתדר מאליו אחרי זה.
ועל זה רציתי לדבר


אף אחד לא מיותר

כל מיני אנשים נכנסים ויוצאים מעולמי לאורך השנים
פרצופים שאני זוכר, וכאלה שלא
זו יכולה להיות הקופאית שבמשך שנים היתה אומרת לי שלום בסופר
זה יכול להיות השכן עם הכלב הלבן שעבר דירה לפני שנים
זה יכול להיות האבא הזה שמת מחיידק טורף לפני 15 שנה ולא באמת הכרתי אותו מעבר ל"שלום שלום"
או מישהי שחייכה אלי חיוך שהמיס אותי ונעלמה לה בהמשך הרחוב
אנשים שהיו בחיי שנים והיה נראה לי שהם תמיד יהיו שם
אנשים שיד המקרה הפגישה בינינו
אנשים שמסלול חיי הועיד אותי להכיר
או כאלה שהצליחו לגעת בי בצורה שאף אחד אחר לא.
היו אנשים שעשו לי רע
היו אנשים שעשו לי טוב
היו כאלה שאהבתי מאוד
היו כאלה שרציתי לרצוח