אני אוהב את יום כיפור.
אני חילוני מוחלט. אין לו שום משמעות דתית מבחינתי.
אבל יש בו משהו שקשה לי להגדיר.
ראשית, השקט. כולם עוצרים מלכת. אני אפילו די שמח שגם הטלוויזה לא משדרת. אני, עם עצמי ועם המשפחה.
בלי ש"צריך" לעשות משהו. לא "צריך" ללכת לשום מקום, לא "צריך" להרים טלפון לאף אחד, לא "צריך" לעשות סידורים, ביקורים, ספורט, עבודה. כלום. לא "צריך" כלום. אני חופשי לעשות דברים שאני לא "צריך", אלא דברים שאני רוצה.
מצד שני - יש בכל זאת משהו רוחני בעניין הזה של חשבון נפש. משהו שאני מתחבר אליו, ושגורם לי להרהר בדברים, לבחון את עצמי.
ביום כיפור יש גם את העניין הזה של לבקש סליחה.
אף פעם לא הבנתי אם זה בין אדם לחברו, או בין אדם למקום. בכל מקרה - מאחר ואני לא מאמין גדול במקום, אני חושב שהסליחות צריכות להיות כלפי עצמי. כל השאר יסתדר מאליו אחרי זה.
ועל זה רציתי לדבר
למה אני צריך לסלוח לעצמי? כי אם לא אעשה את זה, אם לא אקבל את הטעויות שעשיתי, העוולות שביצעתי, ההחלטות שקיבלתי, הכשלונות שנכשלתי - אחיה בהלקאה עצמית אחת מתמשכת. לפעמים חלק מהקבלה וההשלמה הזו היא הצורך לבקש את סליחתם, או קבלתם, של אחרים לדברים שעשיתי. אבל לא בהכרח.
הדבר היחיד שבאמת חשוב הוא שאני אסלח לעצמי ואהיה שלם עם עצמי ועם הדברים שעשיתי ושאני עושה.
פגיעה שפגעתי בזולת בעקבות זה שהייתי נאמן לעצמי, למי שאני, לדעותי ולתפיסותי, לאופיי - היא פגיעה שאולי יכלתי להימנע ממנה ולגרום לאותו אדם להרגיש טוב יותר, אבל אז הייתי עושה שקר בנפשי ומוותר על עצמי בדרך.
השנה התחלתי לסלוח לעצמי יותר
מה זה אומר? לא יודע. אבל אני מוצא את עצמי יותר מפוייס, פחות כועס על העולם, יותר צנוע, יותר מקבל גם דברים לא טובים שקורים לי.
למדתי לסלוח לעצמי גם על זה שיש לי חולשות. זה לא מובן מאליו. ההשלמה הזו עם זה שיש לי חולשות. יותר מכך - הגיל והבשלות מאפשרים לי גם להודות בהם גם כלפי חוץ, ולא לנסות להתנהג ולשדר לעולם כאילו הן לא קיימות. כאילו אני מושלם כל יכול.
"הנה, זה אני. ויש לי את החולשות האלה והאלה. ואני שלם איתן". מותר גם להיות לא מושלם. להיכשל, להודות שיש דברים שאתה לא יכול או לא יודע, מותר גם לוותר לעצמך לפעמים. זה נורא משחרר.
חלק מהסליחה הזו מתבטא באהבה עצמית יותר גדולה
מי שמכיר אותי מקרוב יגיד כנראה שזה לא אפשרי שאוהב את עצמי יותר ממה שאהבתי קודם.
אבל הכוונה פה היא שברגע שאני פחות כועס על עצמי, יותר מקבל, יותר מבין מה אני רוצה, מה אני צריך, ולמה מה שרציתי ואיחלתי לעצמי לא בהכרח חייב לקרות - כשכל זה קורה, קל לי יותר להסתכל במראה, קל לי יותר להתנהל.
ואולי במקרה, ואולי לא, במקביל לתהליך הזה - גם נתתי לעצמי איזו מתנה השנה.
שינוי אורחות חיים, הרזיה די משמעותית, עליה דרמטית ברמות האנרגיה שלי, ותחושה פיזית ונפשית טובה יותר.
זה כאילו הרגשתי שמגיע לי את זה. שאני צריך להפסיק להעניש את עצמי על דברים שהיו, משברים כאלה ואחרים, לסלוח לעצמי. לאפשר לעצמי סוף סוף דברים שמנעתי מעצמי בעבר
האם כל אחד ראוי לסליחה?
או, הנה מחשבה שראוי לדוש בה.
האם אנשים שלתפיסתי פגעו בי ועשו לי עוול, ראויים לסליחתי? האם כל אחד ראוי לסליחה, גם אם פעל מתוך כוונה רעה?
ובכן, הייתי רוצה להגיד שכחלק מכל ה"קבלה העצמית" שלי , התשובה היא כן. אבל זה לא המצב.
לרוב האנשים אני חושב שאני יכול לסלוח. גם אם פעלו מתוך כוונה רעה, שנאה, קנאה, חוסר תום לב. הזמן מכהה את הכעס, הפרספקטיבה משתנה בחיים, ואתה מגלה שבראי הזמן ברוב המקרים בעצם לא קרה שום דבר דרמטי. לפעמים אפילו הדברים יצאו לטובה. ובכל מקרה - המחיר הנפשי שנגזל ממני ברגש השנאה גדול מכדי שאחזיק בו, ועדיף לי לשחרר ולהמשיך בחיי.
אבל...דיברתי על זה שיש לי חולשות, נכון? אז ייתכן וכולם ראויים לסליחתי - ובלבד שאוכל להמשיך בחיי ולהיות עסוק באנרגיות חיוביות. ומצד שני - יש עדיין מתי מעט שאני לא יכול להביא את עצמי לסלוח להם.
מי יודע? אולי הזמן יאפשר את זה.
טיולים
כן. חלק מהאהבה העצמית הזו הוא העובדה שאני תובע לעצמי את זמן האיכות שלי עם עצמי. אני לומד להפסיק להתנצל על זה בפני עצמי, בפני סביבתי, ולתבוע לעצמי את הטיולים הקטנים והגדולים האלה. אני מוצא שהם ממלאים אותי, מספקים לי הנאה, הבנה, תחושת השג.
אז הנה - חלק מהסליחה לעצמי, והיכולת לקבל ולתבוע לעצמי, זה גם היכולת להגיד לפעמים לכולם תקפצו לי. אני צריך את זה, זה מגיע לי, ואין לכם שום זכות לגרום לי להרגיש רע עם זה.
טוב, זהו להפעם. מקווה שלא יצא לי מייגע...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה