מותר לומר למוח - הרף

מה יש לי עוד? 
מה עוד היה לי? 
מותר להיות 
סנטימנטלי

יש שירים כאלה, שכל כך מוכרים בגרסה המולחנת שלהם, שאנשים כבר לא שמים לב על מה הטקסט מדבר. מכירים? המילים למעלה לקוחות משיר כזה, שנקרא "מותר לומר" ונכתב על ידי נתן אלתרמן.
המילים? פשוטות וחכמות.
אלתרמן מדבר כאן על העתיד, ועל העבר, אבל למה הוא מתכוון בשורה האחרונה ?
אני מודה שכוונת המשורר לא לגמרי ברורה לי, אבל היא מתחברת לאיזו תובנה שקיבלתי עם השנים ש"מותר" להראות רגש, שמותר להתרפק, שכל השכלתנות שלאורה הלכתי כל השנים (ו,אם להודות על האמת, היא גם חלק לא קטן מחיי גם היום) לא באמת שווה הרבה אם אני לא נותן גם לרגש ולאי-רציונל את ביטויו בחיי. אחרת, בשביל מה הכל?

הבית הזה, החכם בפשטותו, למעשה מקשר בין שני חלקים של השיר שיוצרים יחד אמירה חכמה מאוד, שאני מאוד מזדהה איתה, ועליה רציתי לדבר
Sketch by Duane Eells, 2011

בחלקו הראשון, השיר משדר את התחושה שאני כל כך אוהב ומחפש...תחושה שקשה לי לתאר במילים. תחושה של צניעות, קטנות, האדם הקטן ובר החלוף מול הטבע.
היום דועך. 
שקיעה נדלקת. 
אני הולך 
מאד בשקט. 

החול אדום. 
הרוח - תכלת. 
מחייק היום 
שימשו נופלת. 

הים לשמאל. 
העיר מנגד. 
אוויר כחול 
אורג לי בגד. 
אי אפשר לקרוא את השורות האלה ולא לדמיין את תל-אביב, לעת ערב, אזור הטיילת, והאדם הולך לו ושקוע במחשבותיו על חייו, היום שהיה לו, אהבה, האישה או החברה, הילדים, כסף, בריאות וכל הדברים האלה.
ולאדם הזה אין פנים בשיר. והוא לבד. והוא כל אחד ואחת מאיתנו, שגבנו מתכופף תחת עול החיים.

ואז בא אלתרמן עם המילים המופתיות שמכניסות לפרופורציה. הכל בר חלוף, הטוב והרע. והדאגות שלנו הן בסה"כ עוד חוליה מיני רבות בחיינו, ואחרי היום תמיד מגיע מחר. וגם מחר, אותו יום כל כך מפחיד בדאגותינו וטרדותינו, גם הוא יסתיים ויחלוף, ויפנה את מקומו ליום שאחריו.
מותר לומר
למוח - הרף!
גם המחר
ימות בערב.

גם המחר
ישכב לנוח
מבלי שכר
כגר שכוח.

ומה שכאן
רתח בקצף
יהי קטן
על סף העצב.

ויום ידעך
ועיר מנגד -
ואיש קטן
ילך בשקט.
 
אז, זהו. כמה יופי, ענווה וחוכמה בשיר אחד.


ומה המסר ? אני ממליץ לכל אחד מאיתנו, שלפעמים נדמה לו שהחיים סוגרים עליו, לקרוא את השיר, לנשום עמוק, ולהיזכר שבסוף הכל עובר, ולכל מחר יש מחרתיים. וש"מותר להיות סנטימנטלי" (אפילו חובה).


6 תגובות:

Tali אמר/ה...

מכיר את זה, שאתה קורא משהו ומהנהן בהסכמה, כאילו הכותב נמצא על ידך, ואתה מסכים איתו? זה מה שקרה לי פה.
ראשית, הפוסט הוא פוסט טוב, ועשית חסד עם השיר, שהבאת את המילים שלו לקידמת הבמה. מי לא מכיר את השיר הזה? אבל כשיר נחמד של דיויד ברוזה ולא יותר. ויש בו הרבה יותר. אז תודה.
שנית, המסר שלך מתאים לי. אין כמו הגישה האופטימית, שגם ליום הכי גרוע יש סוף, ומחר יום חדש. לזה אני אומרת: אמן!

ilana.pa אמר/ה...

אני אוהבת מאד את הרשומות המוסיקליות שלך. הן כמו משב רוח רענן בתוך יום מהביל ולח.
קראתי את המילים הנפלאות של אלתרמן, ואגב כך, לא הצלחתי להיזכר בשיר המולחן עד ששמעתי את ברוזה..
התחושה שעולה בי מהמילים היא, שיום הולך ויום בא, אך מי יודע מה יביא בכנפיו המחר ולכן כדי שנהנה מהמיטב שיש לנו, ברגע זה, עכשיו.

Guy Alon אמר/ה...

תודה רבה אילנה.
למרות שהתחושה שתיארת שונה במקצת ממה שאני מתאר בפוסט שלי, אני מסכים גם איתה

Adee Feinstein אמר/ה...

מעניין. ״הבל הבלים הכל הבל״ לא היה אף פעם מוטיב אצל אלתרמן. מה שכן,בהרבה מקומות הוא מתיחס ל״גדולת״ הרגע הפשוט, היום-יומי, כדבר שאנו נוטים להתעלם ממנו, למרות היפי הרב שהוא תמיד מזהה בחולין. נא לזכור ש״מותר לומר״ נכתב כחלק מצרור שירים ״פשוטים״ וראשוניים בשם ״סקיצות תל-אביביות״ שהתפרסמו ב 1934, ארבע שנים לפני המפץ הגדול של ״כוכבים בחוץ״.

Unknown אמר/ה...

תודה גיא שנתת מקום לשיר הזה ואת רשמיך היפים והמרגשים.

כמו שכתבה Adee זהו אחד מהשירים של "סקיצות תל אביביות" שהם תחילתם של שירי העיתון של אלתרמן. אצל אלתרמן שירים אלה מדברים אל לב היחיד בתוך הרבים, ואתה המחשת את זה יפה בפוסט שלך.
תמשיך עוד עם אלתרמן :)

Guy Alon אמר/ה...

דוד, תודה רבה על המחמאות.
לגבי אלתרמן, כבר כתבתי פוסט בעבר בנוגע לשיר "ערב עירוני".
הוא נקרא "כעת אני מאוד אחת".
אשלח לך קישור