עייפות

הוא ידע שהוא עייף. הוא ידע שהוא צריך לישון.
זה משהו שהצטבר אצלו כבר כמה ימים. שינה גרועה, עם דפוס קבוע.
התהפכות במיטה, הרדמות בסביבות חצות, התעוררות בסביבות שלוש, ארבע בבוקר. מאבק כושל לנסות שלא לצאת מהשינה, הגוף נלחם במוח, מנסה להכניע אותו, לעייף אותו, לכפות עליו לחזור לשינה, מלחמה אבודה מראש. התהפכויות, קימות, מעבר מקום, חזרה, ולבסוף הוא נרדם. אחרי שעה, לפעמים שעתיים, רק כדי לקום בשש בבוקר לעוד יום.

והנה, שוב שעת השינה.
העיניים נעצמות, אבל מבפנים כבר מורגשת הדריכות. החשש הזה מעוד לילה מתסכל. לילה שאחריו מחכה לו יום נוסף של עייפות, המאבק לישון. מאבק בעצמו. בלי סיכוי לנצח.
לא לחשוב. לא לחשוב. פשוט עצום עיניים ותן לטבע להשתלט.
אבל הנה זה מתחיל לטפטף...

תמונות מהמשרד. מחשבות על מחר. הכנתי בעבודה כל מה שהייתי צריך? באיזה שעה הפגישה ההיא?

מה בכלל הולך לקרות בעבודה? מעניין. עם כל השינויים האלה. איפה זה שם אותי? ומה אני בכלל רוצה שיקרה איתי?

טוב לי שם? רע לי שם?

בכלל, מה עוד יש לי השבוע? אה כן, יש את הערב ההוא שרציתי ללכת אליו. ויש עוד איזה שני אירועים שנראים לי נחמדים. אני לא רואה איך אני מכניס את זה בלו"ז.

אז מה שווה כל העבודה הזו אם אני לא מצליח להתפנות לדברים שאני רוצה?

ובכלל, מה יהיה? כל יום כואב לי משהו אחר, ואני בכלל לא מצליח להתאמן כמו שצריך ורק משמין. טוב, ממחר אני מתחיל להקפיד על האוכל, ולא מוותר לעצמי באימונים.

חוץ מזה, לאן כל זה הולך? אני כבר לא ילד. רק בשבוע שעבר נפטר מישהו מהעבודה שמבוגר ממני רק ב 7 שנים. לא שזה אומר משהו עלי, ובכל זאת, סוג של פטיש בראש.

הנה, תראו את מאיר בנאי. רק בן 54. כואב הלב, אני אומר לכם.

והנה, איזה שיר יפה זה "שער הרחמים". נו , ברור שזה יתחיל להתנגן לי עכשיו בראש, אלא מה? בלופ. ברור.

לא. לישון. לישון. לישון. להפסיק לחשוב תיכף ומייד !!!

"חי פעם, רק פעם, יש טעם, אין טעם, עם כוח, בלי כוח, שער הרחמים...".

איך הוא הלך לנו מאיר? איך?

מה שמזכיר לי שפעם הלכתי להופעה שלו. כשהייתי עתודאי צעיר. הופעה של "גשם". זו היתה חתיכת הופעה.

גשם...

מה אמרו שתהיה התחזית מחר?

לקחת מעיל או להתלבש רגיל מחר?

"מסתובב בעיר הישנה, ורעש בא מכל פינה..."

כשהייתי ילד הייתי עם המשפחה בעיר הישנה בירושלים בלילה. אני זוכר את שוטרי מג"ב מסתובבים שם.

היה גשום וקר.

ואבא שלי קנה לכולם בקלאוות.

כמו שהיינו אוכלים אצל סבתא שלי בחיפה

שם היו קונים את זה בואדי ניסנס..

שהיו שם פעם מהומות או משהו

ראיתי את זה בטלויזיה

משהו של

מודי

בר-און

או של

מיש..