מחשבות קטנות בשבת חמה במיוחד

חמישה חודשים עבור מאז שכתבתי פה משהו. המון זמן.
הפוסט האחרון שלי נקרא "עייפות". על נדודי שינה, מחשבות בראש וכדומה.
במבט לאחור, אולי הטייטל הזה היה נבואי. אכן קצת התעייפתי לכתוב. לחשוב על נושא, לנסח, להשתדל להגיד משהו שהוא לא בנאלי. מעניין.

אז הבוקר חשבתי על הנושא, ונזכרתי למה בכלל התחלתי את הבלוג הזה.
זה לא היה בשביל לכתוב הגיגים ברומו של עולם שאמורים להרשים את השד יודע מי. זה היה בשביל לדבר על דברים קטנים יומיומיים, שמקיפים אותנו. וכאלה, לא חסרים.



למשל...

השכן המשוגע
בתחילת ימי הבלוג כתבתי פה על המשוגע. השכן תשוש הנפש שצורח ברחוב וכולם מנסים להימנע ממנו. (רשימה שאני אוהב מאוד, אגב).
אז השכן הזה מת. לפני כמה שבועות. שמו היה מיכאל רגב והוא היה מורה, מחנך, ותמלילן שכתב כמה שירים שהתפרסמו והושרו. אתם מוזמנים לחפש.
ויום אחד, מודעת אבל. מת.
זה היה כנראה צפוי, אבל בכל זאת מעורר מחשבות על אדם שחי, ועשה, ואהב, וחשב, ועכשיו פתאום לא קיים יותר.
מת ערירי בביתו. ללא ילדים, ללא אשה, וללא בינה. 
סתם עצוב. למרות שכולנו נגיע לשם, כך או אחרת.
ואנחנו השכנים? מצקצקים בלשון בצער וחושבים תוך כמה זמן יהרסו את הבית שלו (החד קומה של פעם) ויתחילו לבנות לנו מול העיניים עוד מפלצת בטון.
דרכו של עולם.

סופר סימה
יש לנו ברחוב חנות מכולת. 
לאורך שנות מגורי ברחוב היא שינתה פעמיים בעלות. פעם זה היה סופר השרון, ואחרי זה סופר סימה. אבל תמיד זו היתה מכולת שכונתית. הכרנו את המוכרים ואת הבעלים, והם אותנו. שליחויות עד הבית, התבדחויות בקופה, ואפילו רשימה בהקפה. ממש כמו פעם.
לפני כחצי שנה סגרה המכולת את שעריה, ואחרי מספר חודשי שיפוצים נפתח במקום עוד סניף של "שופרסל בעיר".
שוב, דרכו של עולם. 
הסופר החדש לכאורה מיטיב את מצבנו כדיירי השכונה. יש בו היצע גדול יותר, הוא קצת זול יותר (אם כי עדיין יקר בהרבה ממרכזי הקניות הגדולים שבפרברי העיר), אבל אי אפשר שלא להצטער על איך ממשיך הכרסום בעסקים הקטנים, השכונתיים, עם המגע האישי. אלו שהקיפו אותנו בימי ילדותנו, ומפנים את מקומם בהתמדה לקונצרני ענק משומנים וחסרי פנים.



החופש הגדול האחרון
שוב קיץ. ונדמה שבכל שנה זה הופך להיות קשה יותר, חם יותר, בלתי נסבל יותר.
השנה מדובר בקיץ מיוחד עבורי. בתי הקטנה סיימה כיתה י"ב. ובזאת סיימתי את הפרק בחיי בו אני הורה לילד במערכת החינוך. תחושה משונה.
מוזרה לי התחושה שלא צריך לדאוג יותר לספרי לימוד ומחברות בספטמבר. או שאין יותר פגישות עם המורה.
האמת שהמעבר הוא לא מאוד חד. הרי גם ככה בתקופת התיכון אנחנו כהורים הרבה פחות יודעים מה קורה, או נדרשים לקחת חלק פעיל בפעילויות בית הספר.
בינתיים לפחות, זו תחושה משחררת . מתאים לי שיש לי שתי בנות בוגרות בבית שחוות את השלבים הבאים של חייהן. יותר מעניין . 
ובכל זאת, יש לי תחושה שאתגעגע לתקופה הזו שהייתי צריך לדאוג איך אשיג את מהדורה ט"ו של "זרם החשמל - מהמינוס אל הפלוס" רק בגלל שהוסיפו איור בעמוד 38 (ולכן, כמובן, מהדורה י"ד - שכבר ברשותנו, אינה תופסת יותר).


ומהנושא הזה, במעבר ישיר לנושא הבא

כלבים הם הילדים של גיל ה 40 פלוס
נו, אולי זה קצת חריף, אבל זו התחושה.
הכלבים נותנים לנו תחושת הורות מחודשת. יצורים חסרי אונים שתלויים בנו לחלוטין, ומעריצים את האדמה שאנחנו דורכים עליה.
יותר מכך, וזה מעניין - הבנתי שערוץ הקשר החברתי שלי לשכונה הסובבת אותי התחלף מהבנות שלי לכלבים. 
אם פעם היינו מכירים את המשפחות סביבנו כי הילדים היו יחד בגנים ובבתי הספר, הרי שעכשיו הילדים גדלו להם והלכו להם לכיוונים שונים, המעורבות שלנו כהורים הולכת ופוחתת, ובהתאם גם האינטרקציה עם המשפחות האחרות בשכבת הגיל שלנו (ושל ילדינו).
את תפקיד הילדים החליפו הכלבים. כן, גם כאן.
עד שהפציעה פני בחיינו לא שמתי לב כמה כלבים מקיפים אותי בשכונה. ועכשיו - האנשים אותם אני מכיר, ואיתם אני מדבר בשכונה, הם האנשים שבהם אני פוגש בטיולי הכלבים שלי. וזה נחמד.
זה שומר על תחושת הקהילה, ומחבר אותי לאנשים בגילאים מגוונים יותר.
עוד סיבה טובה להחזיק כלב.


וחוץ מזה, לסיום, טוב שיש ימים חמים כאלה. ביחוד בשבת.
אתה יושב בבית במזגן. יש לך את כל ההצדקה שלא לעשות כלום, כי חם מדי בחוץ, ואפשר אפילו לכתוב פוסט. אחרי חמישה חודשים שחונים

4 תגובות:

Tali אמר/ה...

פוסט נחמד, כמו משב מזגן קריר...

Guy Alon אמר/ה...

תודה טלי 😮

Unknown אמר/ה...

יפה מאוד גיא. כיף לעיין בכתובים שלך. יהיה לך מה לעשות בפנסיה אומנם זה עוד
רחוק מאוד.בינתיים תמשיך להשתעשע לצבירת נסיון....

Guy Alon אמר/ה...

תודה פרידה. כיף לראות אותך פה:)