הזן ואמנות אחזקת הקלטת

אתמול התקלקל לי הוידאו.
אלו שקצת מכירים אותי יודעים שיש לי איזה תחביב כזה, שדי מחייב וידאו תקין, ואיזה כמה שעות טובות בשבוע.
אז כמו כל מכשיר בכלל, ובוודאי מכשירים מכניים עם טכנולוגיה של לפני 30-40 שנה, גם המכשיר הזה הגיע אל קיצו הידוע מראש.

ידידיי, אל תבינו לא נכון - לא הרמתי ידיים כל כך מהר. פתחתי את המכסה, התחלתי לשחק בזיזי הפלסטיק הרבים שבמכשיר, לפרק את ראש הההקלטה, להרכיב מחדש את גלגלי השיניים. נאדה. העסק אבוד, כי דווקא המעגלים החשמליים, ולא הרכיבים המכניים, כשלו.
ועל זה רציתי לכתוב היום.

דעו לכם, הדור שלי, כדי לצרוך תרבות, היה צריך לדעת לעשות דברים חוץ מללחוץ Download. 

הדור שלי הוא דור הוידאו, קלטות האודיו, מכשירי הפטיפון עם הזרוע והמשקולת, והמחט.

הדור הזה היה צריך לפתח חוש מכני, ולהבין איך פועלים דברים על מנת לשמוע את המוזיקה שלו, ואם צריך - אז מאלתרים. ולדעתי, דור שצריך לעבוד ולהשקיע אנרגיות על מנת להשיג את המוזיקה שלו, לומד להעריך אותה טוב יותר.

אז הנה כמה תמונות אופייניות מחיי ילד של שנות 70-80, ומה היה צריך לדעת פעם על מנת לשמוע מוזיקה (ואיך סלוטייפ ועיפרון קשורים).

הסרט הסתבך

הסיטואציה הנפוצה והמוכרת ביותר, ונכונה גם לקלטות אודיו וגם לוידאו (תסלחו לי, אבל מרגע זה אין יותר קלטות ברשימה. רק קסטות. אנחנו בכל  זאת בשנות ה 70).

זה מתחיל בדרך כלל בכך שאתה לא שומע את המוזיקה כמו שצריך, הסרט שבו אתה צופה מתחיל לקפוץ, או נתקע, ואז...אם אתה לא לוחץ על stop בזמן, אתה שומע את הצליל המוכר והנורא כל כך...זה הצליל של סרט ההקלטה שנתפס לו באחד מגלגלי המכשיר, ולאט לאט נשלף לו מתוך הקסטה, מתגלגל ומתגלגל לו, נכרך סביב עצמו וסביב חלקי המכשיר, עד שהכל נתקע.

מכאן - שליפת הקסטה, משיכה עדינה של הסרט המשוחרר מתוך המכשיר עד ש, במקרה הטוב, הוא משתחרר לא פגע, או ש, במקרה הרע, הוא נקרע.

בשלב זה נכנס לתמונה מכשיר מיוחד הקרוי "עיפרון" ושימש פעם גם לכתיבה, אבל בעיקר לגלגול גלגלי הקסטה שמושכים את סרט ההקלטה המשוחרר לאט לאט בחזרה למקומו , עד שהכל בא על מקומו בשלום. 

בקלטות וידאו, אגב, העיפרון לא עוזר. החורים בקסטה יותר גדולים, והקושי לגלגל את הסרט בחזרה לקסטה גדול בהרבה. התוצאה ? אצבעות אדומות, ולא מעט קללות.

(אגב, אם הסרט נקרע - סלוטייפ עושה את העבודה. עבודה הדבקה עדינה, וכמה שניות מתות כששומעים את הקסטה בדיוק במקום שבו מודבק הסלוטייפ)

למתקדמים

כשצריך, פותחים את הקלטת עצמה ומתמודדים עם מנגנונים עדינים, עד כדי בלתי אפשריים של מנופים, גלגלי שיניים, עמודי החלקה ועוד צרות על מנת להרכיב בחזרה שני גלגלים שעליהם מגולגל הסרט. כמובן שכאן האתגר העיקרי הוא להשחיל את הסרט דרך כל הפלסטיקים האלה, ללא ליפופים, ולסגור חזרה את הקלטת לפני שהכל מתפרק לך בידיים.

הפלסטיקים האלה נגד הקלטה

ידידי, קסטות היו דבר יקר ערך. גם כי ילד ממוצע לא היה יכול לקנות יותר מקסטות ספורות בכל חודש (90 דקות לקסטה, בשיאן), וגם כי הן הכילו אוצרות יקרי ערך. שירים וקטעים שהוקלטו מהרדיו, מהחדשות, או מכל מדיה ציבורית אחרת, וכללו כמובן את דברי הקריין, שעולה על השיר כמה שניות לפני סופו, כאילו להכעיס, דווקא על החלק הכי יפה.

עם הזמן הפכו בזכרוננו הפרעות הקריינים לחלק אינטגרלי מהשיר, ועד היום, בוגר השנים האלה מחכה לשמוע את הקריין מתפרץ בדיוק באותה השניה, עם אותו משפט, כשהוא שומע את השיר.

אז איך שומרים על אוצרות אלה ? בעזרת ה"פלסטיק נגד הקלטה" שזה היה שמו בשכונתנו.

בעיקרון - לוחית פלסטיק פשוטה שהיתה חלק מגוף הקסטה, ושברגע שבירתה הפכה את הקסטה לבלתי ניתנת למחיקה (אלא אם כן החלטת להערים על אותו אחד שניסה למנוע ממך מלהקליט על הקסטה, והדבקת במקום הפלסטיק ההוא סלוטייפ, שבא לרמות את מכשיר ההקלטה וליצור אשליה שלוחית הפלסטיק עדיין שם).

המדבקות והרשימות

ואיך נדע מה יש בכל קלטת ? אז ככה - את השיר "save a prayer" ניתן היה למצוא בקסטת ה TDK הכתומה, בצד השני (היו שני צדדים), בדקה ה 17. ואיך מישהו חוץ ממני היה אמור לדעת את זה? עם המדבקות והרשימות שהיו מתווספות לכל קלטת ומפרטות מה יש בפנים, מה היה פעם, באיזו דקה וכדומה. 

קלטת ניקוי

מכשיר הטייפ (או הרשמקול, כפי שניסו נואשות באקדמיה לחנך אותנו) היה מורכב מחלקים רבים, שכולם הקיפו את  הרכיב הראשי, הלא הוא "הראש" (או "ראש ההקלטה"). שם שהעביר בנו חרדת קודש.
במכשירים המתקדמים, אגב, היו כבר כמה "ראשים" כאלה. והדבר שהכי אפיין את הראש הזה, זה שהוא היה נשחק, מתלכלך, ועובר המון הרפתקאות שלכולן משמעות אחת - אין תמונה, או אין קול.

הפיתרון - להריץ את הקסטה אחורה/קדימה תוך כדי נגינה פעמים רבות, בתקווה שה"לכלוך" המסתורי יזוז לו מראש ההקלטה, ו, כשאין כל ברירה אחרת - ללכת לחנות ולרכוש קסטת ניקוי. פריט יקר שתפקידו לנקות את ראש ההקלטה, ומעולם לא הצלחתי לקבל עדות חותכת שהוא באמת עובד.

קלטות בטא מול VHS

דעו לכם, עולם הוידאו היה עולם רווי יצרים ותחרות, כאשר התחרות ראשית בין שני פורמטים של קסטות - קסטות ה"בטא" הקצרות והשמנמנות מול קסטות ה VHS. בימי הוידאו הראשונים, היה ניתן לראות את שני הפורמטים, ושני סוגי מכשירי וידאו המתאימים לכל אחד מהפורמטים. אי שם בתחילת שנות ה 80 ניצח פורמט ה VHS, ואלפי ישראלי נשארו עם מלאי של קלטות בטא וללא מכשירים תומכים.

טיימינג

שיפור וחידוד חוש הטיימינג היה הכרח לנער הממוצע בשנות ה 80. האתגר ? הקלטת השיר הרצוי כשהוא צץ לו פתאום באחת מהתכניות הפופולריות ("שוקו חם", "שלושים בצל" "על בטוח") . אם רצית להיות בטוח שהשיר בו אתה חפץ ינוגן התכווננת לאחת משתי התכניות השולטות: 

"לי ולך, שיר וברכה" (כל יום חול בצהריים. בדרך כלל בין השעה שתיים לשלוש) וכמובן... "מצעד הפזמונים" (רשת ב', ומשם עבר לרשת ג', וכמובן - המצעד המתחרה של גלי צה"ל).

כאן היה יושב הילד, מתוח כולו, עם האצבע על כפתור ה record המאופיין בנקודה אדומה (אגב - בחלק מהמכשירים היה מדובר בלחיצה על שני כפתורים בו זמנית - Play + Record) ומחכה לרגע הנכון ביותר להתחיל בהקלטה, מתוך הרצון לקלוט כמה שיותר מהשיר, וכמה שפחות מהשדרן. (השדרנים, כמובן, היו מודעים למשחק הקטן שלנו, וקיבלו הנחיות לעלות על השירים בקולם).

לנושא הזה היה כמובן חלק ב' - הפסקת ההקלטה ברגע הנכון, בדיוק לפני שהשדרן נכנס, וכמה שיותר מאוחר לתוך השיר.

היבט אחר של טיימינג היה, כמובן, הרצת הקלטת קדימה/אחורה על מנת להגיע לשיר ספציפי.

אם התמזל מזלך והיית מצליח להפסיק את ההרצה בשניה הנכונה היית זוכה לתהילת עולם, ובאופן כללי היית בחור פופולרי מאוד בקרב חבריך.

קופסאות
קסטות האודיו היו מגיעות בקופסת פלסטיק שהורכבה משני חלקים שהתאפיינו בעיקר בשבריריותם ובפריקותן.
נדירות היו הקסטות שהצליחו להישאר לאורך זמן עם הקופסה שאיתה ניקנו. וכך ראית קלטות TDK כתומות  שוכנות להן בקופסאות שהורכבו מחצי עטיפת Maxell וחצי עטיפת SONY

פריצת הקידמה - הקלטה מקלטת לקלטת

בשלב מסויים, אי שם באמצע שנות השמונים, פשטה השמועה ש"כבר יש מכשירים עם שני טייפים שמאפשרים להקליט מקלטת לקלטת".  בהתחלה רק העשירים שבינינו יכלו לרכוש מכשירים שכאלה, וכולנו דאגנו להתחנף אליהם על מנת שנוכל לעשות "אוספים" שזה אומר לקחת כמה קלטות שעומדות לשבוק חיים, ולהציל מהם את השירים שאנחנו אוהבים לתוך קלטת חדשה.

האיכות היתה נוראה כמובן, אבל מה הבנו ? העיקר שיש מוזיקה.

היום, במבט לאחור, זה היה תחילת הסוף. באופק התחילו לצוץ להם הדיסקים, אותם עיגולים נוצצים וחדשניים, ומאז הכל השתנה.
ועכשיו כשאני כותב, אני חושב שזה היה בעצם תחילה של עוד כמה וכמה סופים.
קודם כל - תחילת סוף שנות הנעורים שלי, שבאה במקביל לסוף עידן ה"קסטות" והמעבר לעידן הדיגיטציה.
סוף העידן שבו ילדים ובני נוער היו צריכים להיות בעלי תושיה,  אקטיביים, נחושים...על מנת לשמוע מוזיקה שהם אוהבים.
עידן שבו צריך ללכת לחנויות תקליטים, עידן שבו צריך לארוב לרדיו שעות על מנת להקליט מוזיקה שאוהבים, עידן שבו צריך לדעת להבריג ברגים קטנים, להדביק סרטי הקלטה, לרשום רשימות ולקטלג קלטות . עידן שטיפח אהבה אמיתית למוזיקה.