דרך 66

השמש החמה של ניו מקסיקו עייפה את עיניי במהלך היום שחלף. 
"הגיע הזמן לנוח" אמרתי לעצמי בעודי דוהר בדודג' השכורה, המשמשת כביתי בשבועיים האחרונים. 
המרחבים האינסופיים של המדבר סביבי נראו מהממים כשהם צבועים בצבעי הערב של חודש יולי, בעוד אני מאתר מרחוק מוטל קטן ובודד. החלטתי שראיתי מספיק היום. אפשר לבלות פה את הלילה.
אין ספק. דרך 66 (route 66) הארוכה והישנה, החוצה את היבשת לאורך נתיבים שכוחי אל ועיירות רפאים, כבר התחילה להרגיש לי כביתי השני.

בעודי מתיישב לי לשתות משהו קר בבר העליז והקולני של המוטל הצנוע, בין נהגי משאית שיכורים, מטיילים כמוני, ומקומיים מאירי פנים, הרגשתי טפיחה על הכתף.

גיא !!!!!
כן מחמל נפשי?
כבר חמש דקות אני קוראת לך. אני צריכה עזרה עם הכביסה...

 טוב. בחזרה למציאות.
כבר כמה שנים שאני חולם על נסיעת דרכים בדרך 66 המיתולוגית. אותה דרך שפעם היתה הדרך הראשית לחצות את ארה"ב, וננטשה עם השנים. הפכה למסלול טיולים לאלה שרוצים לראות את ארה"ב הישנה. זו של הכפרים והעיירות. לפני עידן האוטוסטרדות המפלצתיות.

את הנסיעה הזו אני רוצה לעשות. יום אחד. אולי אפילו השנה.
למה? קודם כל כי אני מת על ארה"ב, על הגודל הזה. המרחבים.
שנית...זה מרגיש מתאים. להיות עם עצמי איזה שבועיים. בטבע הענק הזה, לראות נופים, אנשים, לחוות חוויות. לעצור כשבא, או לנהוג כל הלילה. להכניס איזה טרק אתגרי עם עוד מטיילים באמצע.
החופש האולטימטיבי. ניקוי ראש טוטאלי. 


כשהעליתי את הרעיון בפני האשה, היא הסתכלה עלי מוזר. אפשר להבין.
"תרגעי", אמרתי לה. "זה חלום שלי הרבה שנים. ולמה לא עכשיו ? כשאני בריא, ויש לי את האפשרות ?"

בדמיוני, אני פוגש אנשים מרתקים, נופים, הרפתקאות, פותר אולי איזו תעלומת רצח בדרך, ומקנח בשיט רפטינג תלת יומי במים סוערים עם אנשים הרפתקנים ומגניבים כמוני.
אבל האמת ? רוב הסיכויים שאחרי יומיים שלושה אשתעמם למוות, וכל הפנטזיות שלי על פגישות עם אנשים צבעוניים והתחברות עם הטבע יראו לי אינפנטיליות. כי הרי לא אהפוך ביום אחד מבורגני זעיר וזהיר לאיש ללא חת הלועס סלעים לארוחת בוקר בעודו חוצה את הנהר הקרוב עם עדר הבקר.

אז בינתיים, אני יושב לי כל בוקר במשרד, לועס את הסנדוויץ', מכין עוד מצגת להנהלה, או איזו טבלת מספרים, ומחכה ליום הזה, שבו באמת אעשה את מה שנועדתי לעשות, שם בדרך 66.