העדפה מתקנת

"אז אולי נביא לך אתיופי?" אמרה לי מנהלת המשאבי אנוש בחברה. חייכתי.
בדיחה. אמנם בטעם רע, אבל הנימוס מחייב.
"אני רצינית. יש כיום מדיניות העדפה מתקנת להעסקת אתיופים, ומקבלים כל מיני הטבות מהמדינה תמורת זה. אתה יודע מה מצב החברה כיום מבחינת העסקת אנשים חדשים. זה הסיכוי היחיד שלך לגייס מישהו חדש..".
אה...היית רצינית.

למרות שהבנתי את ההגיון, משהו בשיחה הזו נשמע לי מאוד לא נכון.  על סף הגזעני. שלא לומר הזוי.
חוץ מזה, אתיופי לתפקיד תמיכה בשיווק?
הוא ידע אנגלית? ואיך הלקוחות שלנו יקבלו אותו? ואיזה רקע טכני יכול להיות לו? והאנשים בחברה יעזרו  לו להיקלט? יקבלו אותו?
אל תבינו אותי לא נכון, אני אשמח לתרום את חלקי בהעדפה מתקנת אם לבחור יש את הכישורים. אני רק לא כל כך בטוח שזו יכולה להיות התאמה טובה. דווקא הסביבה מדאיגה אותי. יש הרי כאלה פערי תרבות.
מצד שני...אני צריך את העזרה.

נו, טוב. תביאי.

בשבועיים שחלפו הגיעו לשולחני כמה וכמה קורות חיים רלוונטיים. יוצאי הקהילה. את רובם פסלתי. נשארתי עם אחד שנשמע לי עם פוטנציאל התאמה. קצין, קריירה יפה בצבא, המלצות, התנדבות בקהילה, כמה תפקידי שיווק התחלתיים. אפס ניסיון בתחום הספציפי של החברה, אבל הוא צעיר.
הזמנתי את ראובן (או שזה היה אברהם?) לראיון.

נעים מאוד ראובן, אני גיא.
לחצנו ידיים, שפת הגוף שלו היתה לחוצה. קצת חסרת ביטחון. הוא חייך חיוך מאולץ משהו.
ספר לי קצת על עצמך ראובן.

בדקות הבאות סיפר על עצמו ראובן. ניסיתי להתרכז (המבטא הזה. איך הוא יוכל להסתדר עם כזה מבטא בולט?) .הוא עלה מאתיופה, שירת בצבא, עשה תפקידים יפים, נשלח לקצונה, תעודות, הצטיינות, עבודות בתחום השיווק...מה אגיד? נשמע בסדר.
ואיך האנגלית שלך? אכפת לך אם ננהל את המשך השיחה באנגלית? 
אברהם שלח בי מבט מפוחד משהו, ובלית ברירה המשיך איתי באנגלית. (מעניין, הוא דווקא יודע אנגלית) משכתי את זה כמה דקות.
היה סביר. ראיתי טובים ממנו, ציפיתי לגרוע יותר.

בשלב הבא עברתי לתיאור התפקיד ומה מצופה ממנו. לא חסכתי. עבודה מרובת שעות, הרבה עבודה באנגלית (קריאה, כתיבה ומה לא), נסיעות, פגישות עם לקוחות...
אתה חושב שאתה מתאים לתפקיד כזה? שמעתי את עצמי שואל אותו.

בראיונות עבודה, בהם אני מנוסה למדי, זה בדיוק הרגע שבו המרואיין פותח בנאום חוצב להבות שהכין מראש ובו הוא מסביר לי לא רק שהוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לי ולמחלקה שלי, אלא גם כמה שהתפקיד הזה היה ועודנו חלום חייו, בעולם הזה, ובעולם הבא. אני לא סובל את זה.
דווקא הצנועים והמהססים עוברים אותי טוב יותר.

ראובן שתק כמה שניות. הרגשתי איך הוא נרתע מהשאלה שלי. ואז ענה לי "אני לא יודע. אני חושב שאני יכול לעשות עבודה טובה, ואני מוכן ללמוד כמה שצריך על מנת להצליח".

הראיון נמשך עוד כמה דקות. הוא שאל ואני עניתי, אני שאלתי והוא ענה.הבטחתי לחזור אליו.

כמה ימים אחר כך נשאלתי מה החלטתי לגביו. הודעתי שאני מעדיף בינתיים לחכות. להמשיך לחפש.
בסופו של דבר שמעתי שהוא נקלט בחברה בתפקיד תפעולי. מדי פעם אני אפילו רואה אותו במסדרונות.
מחייכים אחד לשני. שלום שלום.
בחור נחמד.

3 תגובות:

ilana.palomo אמר/ה...

גיא יקר,
לאחר קריאת הרשומה הזו אני מעריכה אותך אף יותר מקודם.
הכנות שבה כתבת על האירוע [אני מניחה שהוא אמיתי], חיבוטי הנפש שלך, שנדמה, שכל אחד מאיתנו היה מתחבט בהם גרמו לי לקבל את החלטתך, אם כי לא בהכרח להסכים. נדמה לי שהייתי מקבלת את ראובן לעבודה הספציפית... כנראה.

Guy Alon אמר/ה...

אילנה, תודה על התגובה.
התלבטתי לא מעט בנוגע לרשומה הזו. היא רגישה כל כך...
בעיני, אגב, "אני" ברשימה, היא כולנו. כולנו שופטים, באים עם דעות קדומות, גם מבלי שנהיה מודעים להן.

Tali אמר/ה...

כמה סרקסטי ומושחז, אאוץ'.
כולם בטח חושבים, שהם לא כאלה... גם אני חשבתי. אני מחשיבה את עצמי לאדם, שאינו נגוע בשום סוג של גזענות. אבל אחרי קריאת הפוסט, חשבתי לי, שאני בעצם לא אוהבת חתולים וערסים. אם להתלבש על המשל שלך, אם היה נכנס אליי למשרד ערס או חתול, ומנסה להתקבל לעבודה, הסיכויים היו נגדו. זה לא משהו שקל להודות בו, אבל כנראה שדעות קדומות טבועות בנו, בדרך זו או אחרת. כל שנשאר לנו, זה לחנך את ילדינו לאהבת הכלל ולשווין.
נ.ב. התמונה שבחרת לפוסט, שווה אלף מילים.