תבואו מוקדם, אמרה ההודעה בפייסבוק. המקום קטן.
אתמול, באופן די יוצא דופן עבורנו, יצאנו ביום שישי.
אני לא בליין גדול, ואני לא בקי בהלכי העיר הגדולה בכל הנוגע לפאבים קטנים והופעות מקומיות, אבל מה יכול להיות רע? פאב קטן, מופע מוזיקה שאני אוהב, וכמה מכרים שאני מחבב ואמורים לנכוח.
על המקום עצמו כבר שמעתי מכמה ידידים. אמור להיות פאב קטן ואיכותי. כולם ציינו שהוא קטן. נו, בסדר, אז נצטופף קצת. זה דווקא אמור להוסיף לאטמוספירה. אני זורם.
הגענו שעה לפני. נתפוס מקום טוב אמרתי.
האיש בכניסה שאל מי אנחנו. "שני כרטיסים על שם גיא" חייכנו בניצחון. "קנינו דרך האתר".
הא !!! הקדמנו את כל אלה שלא קנו כרטיסים מראש, או אלה שיגיעו מאוחר. לא יהיה להם מקום טוב כמו שלנו.
ואז נכנסנו לאיזה כוך. כלומר, המילים "צפוף" ו"קטן" הוגדרו אצלי מחדש באותו הרגע. כזה דבר באמת עוד לא ראיתי., ערבוביה של אנשים. צפוף, מחניק, אי אפשר לזוז.
טוב, אז איפה אנחנו יושבים? שאלה האשה את המארגן.
אה, אני כבר מסדר לכם משהו.
אחרי כמה שניות הוא מגיע עם שני שרפרפים נמוכים ביד. בלי משענת. הנה, סידרתי לכם.
את השרפרפים הוא תחב באיזה רווח קטן שהיה בין כמה כיסאות אחרים. ממש מתחת למקרופון של הזמר. איזה יופי, ניסיתי להצחיק. נוכל לראות לו את הסתימות.
בזוית העין ראיתי בקצה הפאב, מימין לבמה (שזה בערך 20 ס"מ מאיתנו) איזה שולחן קטנטן שלידו כמה כיסאות מוגבהים.
אולי אפשר לעבור לשם? שאלה אשתי בייאוש את המארגן. "לא, אלו שמורים לחברי המועדון".
"אבל קנינו כרטיסים מראש, והגענו מוקדם. למה אנחנו צריכים לשבת ככה?
אה, שאל האיש בחביבות. זו פעם ראשונה שלכם פה?
כאן התערבתי ולחשתי לאשתי באוזן. "תזרמי. ידענו שיהיה צפוף. ככה זה במקומות האלה. בואי נשתדל להנות".
את הזמן שעבר עד תחילת ההופעה ביליתי בניסיון להזמין משהו לאכול מהמלצרית. אי אפשר היה לעבור ולהגיע אליה, וגם ככה היה מסוכן לעזוב את הכסא בלי השגחה. הזמנו בירה (טובה) ופיצה.
בזמן הזה אנשים ביקשו ממני (מי בחביבות ומי בגסות) לזוז ימינה, שמאלה, לקום, לשבת, או לעמוד על רגל אחת - כדי שיוכלו גם הם לעבור, לשבת או לראות משהו שהוא לא הגב שלי.
הפיצה הגיע אחרי כעשרים דקות. הועברה אלינו מעל ראשים של אנשים כי בגלל הצפיפות אי אפשר היה לעבור.
את הפיצה אכלנו, אגב, על הברכיים. פה זה כבר התחיל לעצבן גם אותי. אבל מצד שני ככה זה פה, בתל אביב. אנחנו אלה שלא מגניבים וזורמים כמו כולם.
ההופעה עצמה היתה אחלה, אגב. רק שברוב הזמן הייתי עסוק בלנסות ליישר את הגב. אה, כן. שכחתי להגיד, שאת ההופעה ראיתי כשאני בין ברכיה של זו שישבה מאחורי. ממש כך. ולא, לא מצאתי את זה מצחיק או אטרקטיבי בשום צורה.
טוב, נהנינו מההופעה. רק שאחרי שעה ועשר דקות (על השעון) הכריז המנחה החביב על סיומה. כן. רק שעה ועשר דקות. כולל דברי ההנחיה. אבל מה אני מבין. ככה זה בתל-אביב.
אחרי ההופעה נשארנו עוד כמה דקות. דיברתי עם אחד ממכרי שהיה דחוק דווקא מאחורה ובקושי הצליח לראות משהו.
תגיד, שאלתי, זה לא נראה לך מוגזם הצפיפות הזו? וזו כל ההופעה? הרי אם אתה מוריד את דברי ההנחיה היתה פה פחות משעה מוזיקה. מה, זו פעם ראשונה שלך פה? אתה לא מבין. ככה זה פה.
כלומר גם הם כבר חונכו לחשוב שככה זה אמור להיות. ומי שלא מבין את זה הוא פשוט לא מבין את ה"קטע". הוא לא מגניב.
הוא לא עושה לי טובה בכך שהוא "מסדר לי" שני שרפרפים נמוכים ובלי משענת. מכרת לי כרטיסים באינטרנט. ועוד הגעתי שעה מראש. כמו שביקשו. המינימום שאתה חייב לי זה לוודא שיש לי כיסא לשבת עליו. לא שרפרף. כיסא. ושהכיסא הזה נמצא במקום מסודר, ולא שצריך להזיז כיסאות אחרים על מנת לפנות לו מקום.
המקום מתאים לעשרים איש? אל תמכור 50 כרטיסים. זה לא הגון וזה אפילו לא חוקי. לא פייר כלפי כל אחד ואחד שקנה כרטיס ונאלץ לראות את ההופעה בתת תנאים.
ומה זה בכלל הקטע של המיוחסים ששומרים להם את המקומות הטובים (שהם, אגב, נוחים רק קצת יותר מהמקומות האחרים). מה, הכסף שלי שווה פחות? והזמן שלי? הגעתי שעה לפניהם. תן לי לשבת.
טוב, מצד שני. מה אני מבין. עכבר כפר כמוני. ככה זה שם.
אתמול, באופן די יוצא דופן עבורנו, יצאנו ביום שישי.
אני לא בליין גדול, ואני לא בקי בהלכי העיר הגדולה בכל הנוגע לפאבים קטנים והופעות מקומיות, אבל מה יכול להיות רע? פאב קטן, מופע מוזיקה שאני אוהב, וכמה מכרים שאני מחבב ואמורים לנכוח.
על המקום עצמו כבר שמעתי מכמה ידידים. אמור להיות פאב קטן ואיכותי. כולם ציינו שהוא קטן. נו, בסדר, אז נצטופף קצת. זה דווקא אמור להוסיף לאטמוספירה. אני זורם.
הגענו שעה לפני. נתפוס מקום טוב אמרתי.
האיש בכניסה שאל מי אנחנו. "שני כרטיסים על שם גיא" חייכנו בניצחון. "קנינו דרך האתר".
הא !!! הקדמנו את כל אלה שלא קנו כרטיסים מראש, או אלה שיגיעו מאוחר. לא יהיה להם מקום טוב כמו שלנו.
ואז נכנסנו לאיזה כוך. כלומר, המילים "צפוף" ו"קטן" הוגדרו אצלי מחדש באותו הרגע. כזה דבר באמת עוד לא ראיתי., ערבוביה של אנשים. צפוף, מחניק, אי אפשר לזוז.
טוב, אז איפה אנחנו יושבים? שאלה האשה את המארגן.
אה, אני כבר מסדר לכם משהו.
אחרי כמה שניות הוא מגיע עם שני שרפרפים נמוכים ביד. בלי משענת. הנה, סידרתי לכם.
את השרפרפים הוא תחב באיזה רווח קטן שהיה בין כמה כיסאות אחרים. ממש מתחת למקרופון של הזמר. איזה יופי, ניסיתי להצחיק. נוכל לראות לו את הסתימות.
בזוית העין ראיתי בקצה הפאב, מימין לבמה (שזה בערך 20 ס"מ מאיתנו) איזה שולחן קטנטן שלידו כמה כיסאות מוגבהים.
אולי אפשר לעבור לשם? שאלה אשתי בייאוש את המארגן. "לא, אלו שמורים לחברי המועדון".
"אבל קנינו כרטיסים מראש, והגענו מוקדם. למה אנחנו צריכים לשבת ככה?
אה, שאל האיש בחביבות. זו פעם ראשונה שלכם פה?
כאן התערבתי ולחשתי לאשתי באוזן. "תזרמי. ידענו שיהיה צפוף. ככה זה במקומות האלה. בואי נשתדל להנות".
את הזמן שעבר עד תחילת ההופעה ביליתי בניסיון להזמין משהו לאכול מהמלצרית. אי אפשר היה לעבור ולהגיע אליה, וגם ככה היה מסוכן לעזוב את הכסא בלי השגחה. הזמנו בירה (טובה) ופיצה.
בזמן הזה אנשים ביקשו ממני (מי בחביבות ומי בגסות) לזוז ימינה, שמאלה, לקום, לשבת, או לעמוד על רגל אחת - כדי שיוכלו גם הם לעבור, לשבת או לראות משהו שהוא לא הגב שלי.
הפיצה הגיע אחרי כעשרים דקות. הועברה אלינו מעל ראשים של אנשים כי בגלל הצפיפות אי אפשר היה לעבור.
את הפיצה אכלנו, אגב, על הברכיים. פה זה כבר התחיל לעצבן גם אותי. אבל מצד שני ככה זה פה, בתל אביב. אנחנו אלה שלא מגניבים וזורמים כמו כולם.
ההופעה עצמה היתה אחלה, אגב. רק שברוב הזמן הייתי עסוק בלנסות ליישר את הגב. אה, כן. שכחתי להגיד, שאת ההופעה ראיתי כשאני בין ברכיה של זו שישבה מאחורי. ממש כך. ולא, לא מצאתי את זה מצחיק או אטרקטיבי בשום צורה.
טוב, נהנינו מההופעה. רק שאחרי שעה ועשר דקות (על השעון) הכריז המנחה החביב על סיומה. כן. רק שעה ועשר דקות. כולל דברי ההנחיה. אבל מה אני מבין. ככה זה בתל-אביב.
אחרי ההופעה נשארנו עוד כמה דקות. דיברתי עם אחד ממכרי שהיה דחוק דווקא מאחורה ובקושי הצליח לראות משהו.
תגיד, שאלתי, זה לא נראה לך מוגזם הצפיפות הזו? וזו כל ההופעה? הרי אם אתה מוריד את דברי ההנחיה היתה פה פחות משעה מוזיקה. מה, זו פעם ראשונה שלך פה? אתה לא מבין. ככה זה פה.
אז מה אני רוצה להגיד לכם? שאני אולי לא עכבר בילויים, ואני ממש לא תל-אביבי מגניב שמבלה בפאבים קטנים ואפופי עשן עם מוזיקה איכותית. אבל בגילי המתקדם למדתי שאם זה הולך כמו ברווז, נראה כמו ברווז, ונשמע כמו ברווז - זה ברווז. ובצע כסף הוא בצע כסף גם אם אתה פאב תל אביבי מוזנח וקטן שמחזיק מעצמו איכותי ומיוחד. אתה לא יותר טוב מכל האחרים בעניין הזה.ומה שמצאתי כהכי עצוב? שהחברים שלי שהיו איתי בהופעה קיבלו את זה כמובן מאליו. "אתה לא מבין. ככה זה פה".
כלומר גם הם כבר חונכו לחשוב שככה זה אמור להיות. ומי שלא מבין את זה הוא פשוט לא מבין את ה"קטע". הוא לא מגניב.
המשפט הזה. "זו פעם ראשונה שלך פה? אתה לא מבין" מסמן בעיני את תמצית העניין. הוא מעביר את האשמה אלי. אבל חברים, אני כן מבין. אני מבין מצויין. אני מבין שדופקים אותי.המארגן/מפיק (או איך שהוא קורא לעצמו) היה באמת מאוד נחמד, וגם מוזיקאי מצויין, אבל הוא זה שצריך "להבין". לא אני.
הוא לא עושה לי טובה בכך שהוא "מסדר לי" שני שרפרפים נמוכים ובלי משענת. מכרת לי כרטיסים באינטרנט. ועוד הגעתי שעה מראש. כמו שביקשו. המינימום שאתה חייב לי זה לוודא שיש לי כיסא לשבת עליו. לא שרפרף. כיסא. ושהכיסא הזה נמצא במקום מסודר, ולא שצריך להזיז כיסאות אחרים על מנת לפנות לו מקום.
המקום מתאים לעשרים איש? אל תמכור 50 כרטיסים. זה לא הגון וזה אפילו לא חוקי. לא פייר כלפי כל אחד ואחד שקנה כרטיס ונאלץ לראות את ההופעה בתת תנאים.
ומה זה בכלל הקטע של המיוחסים ששומרים להם את המקומות הטובים (שהם, אגב, נוחים רק קצת יותר מהמקומות האחרים). מה, הכסף שלי שווה פחות? והזמן שלי? הגעתי שעה לפניהם. תן לי לשבת.
טוב, מצד שני. מה אני מבין. עכבר כפר כמוני. ככה זה שם.
תגובה 1:
תנחומי.
אני נמנעת בקביעות ממקומות שמתנהלים כך. אחרי שבכמה הופעות במקום נחשב, מצאנו עצמנו מצטופפים עם עוד 3 אנשים לשולחן זוגי, מתחככים באנשים לא מוכרים ומנסים איכשהו לשמור על איזשהו מרחב אישי - החלטתי שיש מקומות שלא אלך אליהם (אפילו אם אני מקבלת הזמנות).
הוסף רשומת תגובה