סר אלטון בפארק. רשמים, תובנות וקיטורים

כפי שאולי הבנתם מהכותרת המאוד מרמזת, הייתי אתמול בהופעה של אלטון ג'ון.

כן. כן. סר אלטון ג'ון. הוא ולא מלאך. הוא ולא שרף. in the flesh.

ו...לא נפלתי מהכסא.

למה לא נפלתי מהכסא? קודם כל, כי לא היו כיסאות ליפול מהם. ישבתי עם כלל עם ישראל על הדשא, וזה רק חלק מהבעיה שלי ושל הגב שלי.

ולמה זה שווה פוסט? כי אני מנסה להבין האם העובדה שלא נפלתי מההופעה של אלטון ג'ון אומרת משהו עליו ועל ההופעה, או עלי ועל הנרגנות הטבעית שלי.

אלטון קשישא בפארק הירקון

מה, זה שיר אחר? לחן זהה שהתפרסם במילים שונות

והפעם, עוד פוסט מוזיקלי.
היום בא לי להעלות כאן כמה דוגמאות מעניינות לתופעה שבה לחן אחד בא לידי ביטוי בכמה שירים שונים בשפה העברית.
לשם הבהרה, אני לא מדבר על גרסאות קאבר לשירים לועזיים שתורגמו בצורות שונות, או כאשר הזרם החסידי מאמץ להיטים חילוניים ומחבר להם מילים אחרות. אז למה אני כן מתכוון ?
הנה הדוגמה שלדעתי היא הכי ידועה. יש אי שם(גידי גוב)/תני לי יד (עלי מוהר)
הלחן של יוני רכטר לשיר "יש אי שם" (ששר גידי גוב, שגם כתב את המילים עם אשתו ענת ז"ל) ולשיר "תני לי יד" (ששר עלי מוהר שכתב את המילים, עם ביתו שרון) הוא אותו לחן.
הגרסה של עלי מוהר נכתבה והושרה שנה לאחר הגרסה של גידי גוב. אני אישית מעדיף אותה.

ועכשיו לכמה דוגמאות קצת פחות מוכרות, ולדעתי מאוד מעניינות. ולמה מעניינות? כי בניגוד לדוגמה הראשונה, בכולן מדובר על לחן נפלא, שלא הצליח בפעם הראשונה שפורסם, והוצל משממונו מספר שנים לאחר מכן על ידי טקסט אחר, עיבוד אחר, ומבצע אחר. 

חמישה שירי מופת שקשה להאמין מאיזה סרטים הם צמחו

טוב, תסלחו לי על הכותרת המסורבלת, אבל אחרי ניסוחים שונים ומשונים, הרגשתי שזה קצת מתנשא מצידי לכתוב שמדובר בשירים נפלאים שיצאו מסרטים מעפנים, או גרועים, או פשוט חסרי חשיבות.
בכל מקרה, זה הנושא.
כמובן שהמון שירים נפלאים יצאו מהקולנוע הישראלי. "הבלדה לשוטר אזולאי", "שיר הפרחה", "מכת שמש", שירי קזבלן כמובן ועוד המון.
כאן ניסיתי להתמקד בשירים שהם ממש נכסי צאן ברזל, ולא כולם בכלל יודעים שהם הגיעו מסרטים, ועוד פחות יודעים מאיזה סרטים. עבור חלק מהשירים זה ממש מפתיע.
אז נתחיל ?

אום כולתום, וזרעים מהילדות

אתמול הייתי בקונצרט. ולא סתם קונצרט. התזמורת האנדלוסית מארחת את נאסרין ומנגנת משיריה של אום כולתום (אללה ירחמה) ומיטב המוזיקה הערבית המצרית.

כל מי שמכיר אותי ואת חיבתי למוזיקה ישראלית אמור להרים גבה בנקודה הזו. מה לך ולמוזיקה הזו? (התגובות מהלצים בחבורה נעו בין "תנחומי" ל-"למה? מה עשית?").

עכשיו פלאשבק וגילוי קטן - אני חצי סורי. מצד האמא (אני יודע. לא ממש רואים עלי).
אני זוכר בילדותי ובנעורי את המוזיקה הזו מתנגנת אצלי בבית. לא הרבה. הרבה פחות ממוזיקה ישראלית, או מוזיקה לועזית בת אותן שנים. אבל פעם בשבוע, בימי שני, אמא שלי מדליקה את הרדיו על איזו תחנה שמשדרת את השיר השבועי (שעה וחצי...) של אום כולתום, או פריד אל-אטרש, או עבד אל חלים חאפז...

את המוזיקה הזו אני זוכר ברקע. כמעט לא שמתי אליה לב. לפעמים היא קצת הפריעה לי. הצליל שלה היה שונה, הקצב שונה, והיא בכלל מוזיקה ערבית. מה, אנחנו ערבים?

לחיי הפסגות הקטנות

בשלב זה של חיי, יש כבר כמה דברים שאני יודע על עצמי, ועל מה אהיה כשאהיה גדול, או יותר נכון - מה לא אהיה.
אז ראש הממשלה, או אפילו שר, אני כבר לא אהיה. גם מנכ"ל גוגל לא.
למה שלא אהיה? כי המסלול שאני נמצא עליו לא מוביל למקומות האלה, אבל יותר חשוב - כי כנראה שמעולם לא רציתי להגיע לשם באמת.
היום אני יודע שמה שאני רוצה זה להגיע לפסגות שחשובות לי. פסגות אישיות. קטנות וחסרות משמעות ככל שיהיו לעולם שמקיף אותי. ממנו קצת פחות אכפת לי ככל שהזמן עובר.
פסגות חומריות לא מעניינות אותי. גם לא כאלה שנועדו להרשים אנשים שלא אכפת לי מהם.
כן חשובים לי השגים אישיים. דברים שאני רואה אותם כערכיים, או כאלה שמאתגרים אותי כאדם.

אז היום פרסמתי את הקליפ ה 2500 בערוץ היוטיוב שלי. חתיכת מספר.
מה הקשר, אתם שואלים?

פגישה עם עלי מוהר (תשע שנים למותו)

אתה גיא?
הפתיע אותי בזמן ששוטטתי ברחוב, מחפש את הכתובת המדוייקת, קצת מתנשף, ובעיקר מקווה מאוד לדייק.
הסתכלתי לכיוון ושם הוא עמד. מכנסיים קצרים, סנדלים, חולצת טריקו חלקה פשוטה.
"כן" מלמלתי בהתרגשות.
"נעים מאוד, אני עלי".

ככה התחילה פגישתי עם עלי מוהר.
קבעתי להגיע אליו על מנת להנחות אירוח שלו בפורום מוזיקה עברית ב"וואלה". אי שם בשנת 2003. אירוח שהגיע אחרי שהרהבתי עוז להתקשר אליו, להשאיר הודעה קולית השואלת האם יאות להקדיש שעתיים מזמנו.
כשחזר אלי, מספר ימים אחרי זה...הבנתי שזה הולך לקרות. עלי מוהר ואני, בביתו. התרגשתי כמו נערת תיכון. בכל זאת...עלי מוהר.

פוסט קטן על מלחין גדול

אני מתאמן בחדר כושר. כבר כמה שנים.
היו זמנים שאפילו ראו את זה עלי. אבל זה כבר סיפור אחר.

בכל אופן... סיפור נחמד.
לפני מספר שנים התאמן באותו חדר כושר איזה בחור ש, איך לאמר, לא ממש נראה ידידותי לסביבה.
הוא היה ענק. הר אדם. כולו מקועקע, פירסינג בכל מיני מקומות, תספורת מוהוק, ומבט של "אם אתה יודע מה טוב לך, שמור מרחק". הוא בכלל נראה לא יהודי (האמת, חשבתי שהוא בכלל ניאו נאצי או משהו כזה).

מפה לשם, יום אחד הגעתי לאימון ועליתי למלתחה.
רצה המקרה, ואותו בחור היה שם גם, מתעסק בענייניו, מסביבו אותה הילה שאומרת... שמרו מרחק. הוא לא מתעסק עם הסביבה, והסביבה לא מתעסקת איתו. וכך גם אני.

כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד

לבלוג שלי קראתי "ערב עירוני".
ערב עירוני זה שם שיר מאוד יפה (ומאוד מוכר) של נתן אלתרמן.
השיר הוא משיריו המוקדמים של אלתרמן, אבל לא התפרסם בספריו הראשונים ולמעשה נגאל מאלמוניותו כשיוני רכטר הלחין את הלחן הנפלא כל כך שלו.

יוסי בנאי, בקולו החם והעוטף מוסיף לשיר הזה נופך של רוגע ו"סיפוריות" שכזו. ומעביר את האוירה שהייתי רוצה לשוות לפוסטים אצלי.