Route 66: מכוניות ומחשבות

לאמריקאים יש איזה פטיש למכוניות. באופן כללי.
ועל דרך 66, למכוניות ישנות בפרט. אתם יודעים - הקדליקים האלה שרואים בסרטים. מן התרפקות כזו על העבר.
את זה עוד אני יכול להבין.
מה שאני פחות מבין זה שהם ממש מתים על המכוניות האלה כשהן בצורה של גרוטאות. ויש לזה מוזיאונים שלמים שפזורים לאורך הדרך.
אז היום לאורך הפוסט אפזר דווקא תמונות של מכוניות ישנות. ואולי איזו תחנת דלק ישנה או שתיים. זה חלק בלתי נפרד מהוויה הזו של כביש 66

שימו לב, לחמודה הזו יש ריסים

ועכשיו, כמובטח, קצת קשקושים.

מצב העניינים
אני כבר אחרי חמישה ימים של נהיגה.
הנהיגה מאפשרת לי שעות ארוכות עם עצמי. רוב הזמן אני עסוק בניווט והבנה של התכניות שלי להמשך היום. אבל גם זמן למחשבות נשאר. מספיק זמן כדי לנסות ולהעריך ביני ובין עצמי אם הטיול הזה אכן ממלא אחר ציפיותי.

התשובה, כצפוי, לא פשוטה ולא חדה.
מבחינת הדרך, ללא ספק. הדרך יפהפיה.
הרבה הרפתקנות אין בה. רובה צמודה לדרך המהירה, או ממש עליה. הקטעים הבאמת יפים הם אלה שלא צמודים להייויי. אז אתה מרגיש שאתה חלק מהסביבה. ולא עובר דרכה. הנה כמה דוגמאות

הכביש נכנס לתוך האזורים הכפריים. אוקלהומה

וככה זה נראה כשהכביש נצמד לדרך המהירה

זמן

ללא ספק, הנושא המרכזי כאן. הזמן משחק כאן תפקיד חמקמק.

אני מוצא שאני מפספס חלק ממטרות הטיול בגלל הזמן. מצד אחד - הטיול אמור היה להעביר אותי ל"אזור זמן אחר". כזה שבו אני לבד, עם עצמי, ללא סדר יום מוגדר, וללא מקום שאליו אני חייב להגיע.

ומצד שני... אני מוצא שאני לא מצליח לנתק את עצמי מהצורך הכפייתי להיות עם עיניים על השעון. משתי בחינות.

הראשונה - הדרך ארוכה. נקודת הסיום ברורה ומוגדרת היטב, וכך גם הטיסה אליה אני צריך להגיע. 

אני מוצא שאני לא באמת מצליח להיכנס ל"אווירת השאנטי" בגלל הצורך שלי להתקדם בקצב סביר לנקודת הסיום. אי לכך אני מוצא את עצמי מתכנן יומיים קדימה לאן ומתי להגיע, ולפעמים אף חוטא לספונטניות שאליה אני שואף, ומזמין מלונות מראש.

השני - הבית, החדשות, השגרה שאני רגיל אליה - אני מוצא את עצמי מחובר לרשת בכל רגע נתון. בודק התראות, מדבר עם הבית ועם חברים, שולח תמונות. אני יודע שזו טעות, ואני מודע לכך שזה פספוס. כרגע זה חזק ממני. אני מקווה שזה ישתפר בהמשך.

אנשים

אחת מהשאיפות שלי בטיול היתה לפגוש אנשים. אינטרקציה עם אנשים שאין לי סיכוי לפגוש בשגרה, ואולי גם לאמן את עצמי לצאת קצת מהקונכיה שלי. ובכן, זה קרה קצת, אבל בהחלט לא במידה מספקת מול שפע האפשרויות.

אני מוצא שהעצירות שלי בדרך חטופות. חטופות מכדי ליצור שיחה של ממש עם אנשים. יש לזה סיבות כמובן. 

אילוץ הזמן שדיברתי עליו קודם, ואולי יותר מכך - הקונכיה שלי.

אני טיפוס ששומר את עצמו לעצמו, לרוב. גם בארץ, אני מסתכל הרבה מהצד. זה קצת מנוגד לטבע שלי להיכנס לתחנת דלק ולפתוח בשיחה אגבית.

יחד עם זאת, כשאני אוזר אומץ ואנרגיה, זה קורה. אתמול למשל עצרתי בעיירונת קטנה בטקסס. עיירה של רחוב וחצי עם תחנת דלק מפוקפקת. הייתי חייב לתדלק.והנה, דווקא שם, בחנות הצמודה התפתחה לה שיחה נחמדה עם עובדת החנות. אישה פשוטה שהתעניינה איך עוברת עלי הדרך, ומאיפה אני בא וכל זה. עשה לי הרגשה טובה. 

לקח להמשך - לעשות את זה יותר.

כן כך נראית, העיירה שלי

קפה

מה לעזאזל ? (או בלעז - WTF). איך זה יכול להיות שהאומה הגדולה הזו מסתפקת בקפה הנורא הזה? הרי הם בוודאי נחשפו לקפה אמיתי כבר. 

אספרסו אי אפשר להשיג כאן בשום מקום. חיוכים עולים על פני המוכרים כשאני טורח לשאול.

הבאתי איתי מהארץ קפה שחור. אמה מה ? האמריקאים האלה, אפילו המים החמים שהם מספקים לך בתחנות השונות לא רותחים. הם רק חמים. שלא תיכווה ותתבע חס וחלילה.

מוזיאין הרכבים - טקסס

המשך הדרך

אני בשלב שבו מרבית הדרך כבר מאחורי. אני יכול להרשות לעצמי להוריד הילוך (תרתי משמע), לצאת קצת יותר מאוחר לדרך כל בוקר, להתעכב יותר בתחנות הדרך השונות, ולהיות יותר ספונטני משהייתי עד עכשיו.

יש לי מספיק זמן לאלתר, וההגעה לנקודת הסיום בזמן לא נמצאת בסיכון (טפו טפו טפו טפו טפו).

אני בהחלט מתכוון לעשות את זה. החל מ...ע....כשיו.

אגב, אני חונה כרגע באוקלהומה. תמונות וחוויות מהדרך - בפוסט הבא.

האמריקאים האלה