בדרך לניו אורלינס - זה לא טיול, זו חוויה

טוב, אז כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, לא אלאה אתכם פה בהרבה תמונות ובשמות של מקומות שהייתי בהם. מי שרוצה תמיד יכול לראות מה אני מעלה בפייסבוק. הבלוג-מסע הוא בשביל המחשבות שלי.

בקצרה...עברתי את נאצ'ז מיסיסיפי, עברתי ללאפאייט לואיזיאנה, ואני מתקרב לסוף הדרך במסע, בניו אורלינס.

ובכל זאת תמונה, שקשורה לנושא הפוסט.

בתמונות מעגל מוזיקאים חובבים שמתכנסים אחת לשבוע בלאפייט ומנגנים מוזיקה קייג'ונית מסורתית.

נכחתי במעגל הנגינה של השבוע, הכרתי אנשים מקומיים, אכלתי אוכל קייגו'ני, וחשוב לציין - המעגל הזה קרה מתחת לחדר ששכרתי, בסלון ה Blue Moon בלאפייט. בעצם הלכתי לישון בסביבות 11 וחצי בלילה שמתחתי עדיין מוזיקה חיה, קולות צהלה וריקודים, ואווירה כפרית שמחה.

ולמה אני מזכיר את זה?

אנשים אומרים לי..."וואו, איזה טיול מדהים אתה עושה".
ובכן...אני לא מסתכל על זה כטיול. 

אני מעדיף להתייחס לזה כ"חוויה" או כ"זיכרון" שהוספתי למטען שלי. משהו שיישאר איתי הלאה גם אחרי שהטיול עצמו יסתיים.

מחקרים מראים שאנשים מאושרים יותר ככל שהם חווים יותר, ולא ככל שהם רוכשים יותר דברים, או משיגים בעלות פיזית על רכוש. אני מאוד מאמין בזה. 

וגם במקרה הזה...אני מייצר לעצמי חוויה, זיכרון, מטען שילווה אותי הלאה.

נכון, בכסף שעולה הטיול הזה יכולתי לעשות דברים גשמיים. אולי לשפץ מטבח, אולי לשדרג רכב.

זה לא מעניין. 

כי מה יכול להחליף את הזיכרון של אותה שיחה מקרית עם הומלס ברחובות נאשוויל, או אותה מאורת בלוז חשוכה וחשודה בקלארקסייל?

ואיזה רכב או מטבח חדש יכולים לרומם את רוחי כמו לשמוע מוזיקה חיה מאומנים שלא שמעתי עליהם מעולם, במקום מרוחק מרוחק מהבית, במשך שעות ארוכות? 

אז מעכשיו אמרו "חוויה" או "זיכרון". זה הרבה מעבר לטיול. ולדעתי זה נכון לכולם.

אנחנו צריכים להתייחס לטיולים שלנו כך, לדאוג שהם לא יהיו רק רשימה של "צ'קליסט" אלא לנסות למצות מהם דברים ולחוות את מה שהם באמת יכולים להציע לנו.

עד כאן החפירה..

ובכל זאת...תמונה או שתיים מהחלק הנוכחי של המסע 

בתי עבדים נטושים באחוזת Laura

הרכב ג'אז במועדון בניו אורלינס

אז..עד הפעם הבאה...