נאשוויל - התחנה הראשונה

ובכן, בשעה טובה התחלתי את המסע 

יצא ככה שאני מתחיל דווקא במקום שלא מאפיין את המטרות של שאר הדרך.

נאשוויל זה מוזיקת קאנטרי. זה נחמד, אבל מעולם לא היה כוס התה שלי.

אני יותר מחכה לחלקים של הבלוז והג'ז בהמשך הדרך.

אבל...אל תתנו לי לבכות יותר מדי. 

נאשוויל, כן? מוזיקה, מועדונים, ברביקיו...

ולפני שאגיע לנאשוויל ..כמה מילים על הכניסה לטיול.

הגדרתי לעצמי שאני רוצה לחוות, ושאני רוצה קצת לכתוב על זה.

אחד הלקחים שלי מהטיול הקודם שעשיתי הוא שנתתי יותר מדי לחיים בבית לנהל אותי. לא הצלחתי להתנתק כמו שצריך ולעבור לספירה אחרת.

אז הפעם, מהיום הראשון לטיול, חיתוך חד.

שלום שלום למשפחה. פעם ביום. וזהו.

בלי עבודה, בלי כל מיני מסביב.

אני באזור זמן אחר, פיזית. ואני רוצה לעבור לאזור זמן אחר גם מנטלית.

ועכשיו... נאשוויל.

מה אגיד לכם? עיר אמריקאית טיפוסית.

כבישים, יציאות, כניסות, מלונות, אפילו פארק די יפה. הנה:

 

אז על נאשוויל העיר אין לי הרבה מדי מה להגיד. חביבות אמריקאית טיפוסית, אנשים פה באמת נחמדים, יחסית לאמריקאים.

אה, ויש גם את הקטע הזה של המוזיקה. קאנטרי.

האמת? העסק הזה פה קצת חסר נשמה לדעתי. ממוסחר, אבל עדיין, כייפי ממש.

כל העיר מרוצפת במועדונים, רובם צפופים ועם אוכל גרוע.
המועדונים מכילים אין ספור זמרים ולהקות. חלקן ממש טובות וחלקן לא יותר מיצרניות רעש.

הרבה מוזיקה, אנשים שיכורים, ובידור טוב. פשוט לעבור ממועדון למועדון עד שנופלים על להקה עם חומר שאוהבים, ולהתמסר.

 וכל המוזיקה הזו מתערבבת בחלל האויר של רחוב ברודוויי, הרחוב הראשי למועדונים העממיים, הנקראים בלשון העם גם "הונקי טונק". במין קקפוניה מענגת.

יש כמובן גם מוזיאון הקאנטרי (40$ כניסה, תודה רבה) ושביל הכוכבים , ועוד כמה דברים שנועדו לסחוט את הכיס.

ומה אגיד לכם? בתוך כל הרעש הזה מצאתי את עצמי (תרתי משמע) דווקא במועדון קטן, בסימטת פרינטרס, שניגן דווקא בלוז איכותי, עם להקה איכותית מאוד, וקהל איכותי.

כתבתי על זה כבר פוסט בפייסבוק. 

בפוקס של ממש יצא לי לראות את אחת ההופעות האיכותיות בחיי, וממרחק אפס.

זהו. עוד לילה של מוזיקה לפני, ויוצא לדרך לכיוון ממפיס.

אני מוצא שאני יותר בציפיה למה שאראה בדרך (4 שעות), והמראות לאורך המיסיסיפי, מאשר בהמתנה לממפיס עצמה.

המשך יבוא...