ממשיכים בדרך דרומה - על הלבד ועל שאיפות וחלומות

בשלב די מוקדם בכתיבת הבלוג מסע הזה החלטתי שהתמונות מהדרך, כמו המקומות שעצרתי בהם, כנראה לא באמת מעניינים מישהו חוץ ממני.
אני יודע איך זה, אין דבר יותר בלתי נסבל ממישהו שטייל וחושב שזה מעניין את כל העולם באיזה מקומות מדהימים הוא היה, ואתם לא. אז..אני אחסוך את זה מכם. רק אגיד שבאמת הייתי במקומות מאוד מיוחדים. בלי תמונות.
אז על מה כן אני כותב? על חוויות ספציפיות, אולי איזו תובנה או שתיים, הגיגים מהדרך (הבאמת ארוכה), וכאלה דברים.

טוב, אז יצאתי מג'קסון (עיר חסרת ייחוד וחסרת כלום. ביזבוז של יום) והמשכתי דרומה ל Natchez הבאמת ציורית על גדות המיסיסיפי (תמונות בפייסבוק) ומשם ללואיזיאנה - ל Lafayette. בירת המיעוט הקג'וני והעיר שהוגדרה פעם כ"עיר השמחה ביותר בארצות הברית". אני מקווה להבין למה...

על הלבד
נשאלתי, ושאלתי את עצמי, על הלבד בטיול הזה. 
אז ככה, באמת שהיו לי כמה רגעים די בודדים פה. כלומר רגעים שבהם הייתי עייף, או שהיה לי יום לא מוצלח מבחינת הטיול, ואמרתי לעצמי "בשביל מה הייתי צריך את זה, וממש ממש בא לי להיות בבית שלי עכשיו".
אבל...הצד השני פה חזק יותר. בעיני.

יש שיר שאומר "חופשי זה לגמרי לבד". ובכן, זה משפט קצת דרקוני, אבל בהקשר של הטיול הוא די נכון.
היכולת שלא להתפשר לאן ללכת, איפה להישאר, עד איזו שעה, מתי עוצרים, מתי ממשיכים, איזה מלון לבחור, ואיפה לאכול...
זו יכולת שמצד אחד מביאה איתה חופש לא מובן מאליו לעשות מה שבא לך, ומצד שני מעמידה אותך בדילמות בכל רגע. כי כך הזמן צריך לקבל החלטות. אין מישהו שיחליט איתך, או לחילופין יעמיד סייגים (לא בא לי פה, בוא נלך, בא לי לאכול סלט וכדומה...).

(התמונה לא קשורה לכלום. סתם שריפה שראיתי בדרך)

אגב, את החופש המוחלט של ה"לבד" לא קל ללמוד לנצל. כגבר נשוי, ובכלל כאדם בוגר שיש לו מחוייבויות והיום-יום שלו מורכב משורה של מקומות וזמנים ש"צריך" להיות בהם, לא פשוט לצאת מה state of mind  הזה ופשוט לעשות דברים מבלי להתחשב באילוצים.
אגב, אפילו עכשיו, כשאני שבוע בתוך הטיול, אני לא לגמרי לבד. הקשר עם הבית, כל מיני אילוצי עבודה, עדיין איתי.

קצת מחשבות על שאיפות וחלומות
אני נוסע בדרום ארצות הברית. זה לא סוד שמדובר במדינות העניות ביותר במדינה הזו. מיסיסיפי, לואיזיאנה, מיזורי...
את העוני אפשר להרגיש בכל פינה. 
האנשים פשוטים יותר, הבגדים שלהם ישנים, הרחובות, הערים, המסעדות...הכל משדר עוני. 
אבל לא עוני במובן הרע שלו. 
כמובן שיש פה, בעיקר בערים הגדולות, פשע שנובע ממחסור בכסף, ולא מעט הומלסים. 
אבל במקומות הקטנים? העוני הזה מביא איתו פשטות, וטוב לב, ובעיקר השלמה של האנשים שאני פוגש עם זה שהם עניים, וככה זה בחיים. וההשלמה הזו מביאה בצידה גם שמחת חיים. הם לומדים להנות מהדברים הקטנים בחיים. ובעיקר..מוזיקה.
וזה מקסים בעיני.

אחד מהדברים הבולטים לאורך הדרכים והמיילים הרבים שאני גומע, הם המבנים הנטושים בצידי הדרכים. 
בתים, חנויות, קומפלקסים שלמים.
חלקם לחלוטין במצב שמיש, רק ישן. ננטשו.
ואני לא יכול שלא להסתכל על זה בהשתאות ולחשוב על זה שפעם אנשים בנו את הבתים האלה. והיו להם תקוות, ושאיפות וחלומות להתיישב שם, ולהתפרנס, ולחיות.
ואיתני הכלכלה, והטבע, והחיים פשוט גרשו אותם מהחלומות האלה למקומות אחרים.
ועדיין, אני מטייל פה ומוקף באנשים האלה. שעוברים ממקום למקום, ויש להם חיים קשים, ונאלצים לפעמים לחיות ברחוב, או במחסות...ויש בהם מן השלמה ש"ככה זה בחיים". והם רגועים. 

זהו. עכשיו אני בלאפייט. משתכן מעל פאב עליז, נגינת פסנתר ברקע, ובערב הולך לנגן פה איזה הרכב של מוזיקה קייגו'נית.
יהיה מעניין