פוסט דרכים - אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

בממפיס היה נהדר. באמת.

העליתי בפייסבוק שלי תמונות וסרטונים. ראיתי הופעות, הלכתי למועדונים, אפילו נקלעתי להופעה ספונטנית באולפן הקלטות. והכל באיכות הגבוהה ביותר. חוויה מעלפת.

אבל לא על זה הפוסט.

לקראת היציאה מממפיס החל להתגנב לי איזה לחץ מסויים. חוסר שקט.

החלק הראשון של הטיול היה מתוכנן לגמרי, בערים גדולות (נאשוויל, ממפיס), מלונות מסודרים והכל. ואילו החלק הבא בטיול הוא לא נודע , ולא מתוכנן. בכוונה.

עומדים לפני 4-5 ימים של נסיעה בין עיירות קטנות, במסלול שלא לגמרי ברור לי. באזור שיכול להיות גם לא בטוח מבחינת ביטחון אישי.

לא יודע מה יהיה שם, לא יודע אם יהיה שם. לא קבעתי מראש מלונות, וגם הדרך שהאפליקציה מסמנת לי קצת מפוקפקת כך שתיאורטית אני גם יכול להגיע לאנשהוא ולא יהיה לי איפה לישון, או בכלל לא להגיע.. .

לאור כל זה, היה בי איזה דחף "להוריד סיכונים", אולי להישאר עוד לילה בממפיס, ואולי לקצר את הדרך ולהגיע מהר יותר לעיר הגדולה הבאה - ניו אורלינס, על הדרכים הראשיות. 

אבל...נלחמתי בזה.

המשפט המיתולוגי "אם יוצאים לדרך, מגיעים למקומות נפלאים" הדהד לי בראש.

משמע...אם לא אצא מאזור הנוחות, לא יקרו לי דברים מעניינים, ואם לא אקח סיכונים ואצא מאזור הנוחות...הטיול הזה יחמיץ את ייעודו.

אז נשמתי עמוק, ויצאתי לדרכים.

המבחן הראשון הגיע מהר מהמתוכנן.

החלטה ראשונה - Clarksdale: להישאר או לא?

כשלוש שעות נסיעה לאורך הנהר הביאו אותי לקלארקסדייל. עיירה קטנה, מוזנחת, ישנה ומלוכלכת. אבל מה? הרשת טוענת שיש שם וייב רציני של בלוז. וכמה אנשים מוכרים יצאו משם.

תיכננתי לישון שם, אבל היום היה יום ראשון, וזה הסתבר כיום שבו הכל סגור. אין מסעדות, אין מועדונים, כלום.

במצב רגיל הייתי ממשיך הלאה ליעד הבא, אולי עולה על איזה הייווי ומגיע לעיר גדולה. אבל לא.

ניגשתי לאנשי המקום ושאלתי. ואז מישהי מילמלה לי משהו על איזה מועדון בשם Red's שאמור להיות פתוח.

זה הספיק לי בשביל להחליט שאני מבלה שם את הלילה. יהיה מה שיהיה. אני רוצה לתת למקום הזה הזדמנות. ואולי יסתבר לי שביזבזתי לילה יקר במקום שאין בו כלום.

החלטה שניה - לצאת או להישאר?

שמונה בערב, אני בחדר במוטל. עייף. הכל מסביב חשוך ומשדר עזובה. בא לי להישאר בחדר, עם הדברים שלי. לשכב על המיטה ולראות טלוויזיה, או לגלוש.

אבל מישהו חכם אמר לי פעם...אתה יודע איפה לא קורים דברים מעניינים? בחדר במלון.

אז הזזתי את עצמי, ויצאתי לבד, בלילה חשוך וקר, ל Red's.

החלטה שלישית - להיכנס או לא?

רחוב חשוך, אור קלוש מגיע מאיזה בניין ישן ובחזית יושבים שני אנשים ומפטפטים. הם לא נראים מזיקים, אבל היי - מה אני עושה פה לעזאזל?

הכל ריק. אין פה אוירה של מועדון מוזיקה, למרות הכתובת על הקיר.

אבל מאחורי איזו דלת בוקעת מוזיקה. צליל של מפוחית ושירת בלוז. 

להיכנס? לא להיכנס? 

זה נראה כמו בית פרטי. הדלת סגורה. שום שלט שמזמין פנימה, ומי יודע איזו חבורה נמצאת שם מהצד השני. ואיך יסתכלו על הלבנבן הזר מישראל.

להיכנס!!!

נו, אתם מבינים לבד.

חוויתי חוויה מיוחדת.

המילה מועדון לא מתאימה למקום הזה. יותר נכון לקרוא לו "מאורה". 

אבל רבותיי, המקומות האלה . שם המוזיקה האמיתית והלא ממוסחרת. אנשים פשוטים, שחיים מוזיקה. מקום לא ממוסחר שמוכר בירה ב 3 דולר, כיסאות ישנים שנלקחו מכל מיני מקומות, אווירה מחשמלת של הופעה בפני 5 אנשים.

אחרי ההופעה נשארתי במקום, שוחחתי עם בעלת המקום, הקופאית, מוזיקאי חובב שנמצא שם הרבה ..והם כולם היו נורא חביבים, התעניינו בי, סיפרו לי על החיים הפשוטים והקשים שלהם בעיירה בשם קלארקסדייל, שכל מה שיש לה זה הרבה חרא, ומעט מוזיקה.

וזהו, בקצרה, מוסר השכל שלי.

נכון...יכול להיות שלא הייתי מוצא הופעה, ואולי המועדון היה בכלל סגור, ואולי ההופעה היתה מתגלה כגרועה, ואולי...ואולי ..

אבל כל הדברים האלה כן קרו.

ולמה? כי הייתי פתוח מספיק בשביל לגרום להם לקרות. איפשרתי אותם.

וזה נקרא. "אם יוצאים לדרך, מגיעים למקומות נפלאים".