ג'לאטו

כל מי שחבר שלי בפייסבוק לא הצליח להתחמק מהעובדה שהייתי ברומא בשבוע שעבר.

לא סתם הייתי ברומא. אלא עם הבת שלי.

ולא סתם עם הבת שלי, אלא עם הבת שאוהבת ללכת. והרבה.

"אתה יכול לשכוח משנ"צ" היא הכריזה.  עוד לפני שיצאנו מהארץ.

שכחתי.

תיכננתי לנו לא פחות מחמישה ימים גדושים בכל טוב. כל פינות רומא, ואפילו יציאה לחצי יום לטיול בטיבולי.

מה אני אגיד לכם...טיילים חרוצים כמונו עוד לא נולדו.

אז זהו, שבאמצע היום השני לטירונות הרגל התחילה לאותת לי. משהו במרצפות הרומיות העתיקות שגורם לכף הרגל ולקרסול לרקוד בנעל ולהגיע לזוויות משונות...

עד סוף היום כבר צלעתי קשות, ואת שאר הטיול העברתי בצליעה מהולה באנחות קורעות לב, תוך התמודדות עם מבטים מלאי בוז וחוסר אמפתיה מהבת שלי.

אבל לא על זה באתי לדבר. הנושא הוא גלידה.

כשאתה ברומא, כך שמענו, אתה חייב לאכול גלידה. אבל אל תגיד גלידה או "אייס קרים" כמו איזה בור ועם הארץ.

פה מדובר בג'לאטו. וכל מי שקורא לגלידה ברומא אייס קרים הריהו טיפש שאיננו מבין את נשגבותה של הגלידה האיטלקית. 

רק מה? ברומא יש משהו כמו חצי מליון מקומות לממכר ג'לאטו, וכולם הכי טובים ברומא.

ופתאום...חמישים

טוב, זה הגיע. אני בן חמישים. זה ממש מעבר לפינה. מחר, ליתר דיוק.

הייתי רוצה להגיד שזה עובר לידי. מעל הראש. "זה רק עוד יום בחיים" כמו שאמרו לי כמה אנשים. אבל זה לא.
איכשהו, זו מין עננה כבדה שמרחפת לי מעל הראש בחודשים האחרונים. אני מתייחס לקידומת חמש אחרת מהפעמים הקודמות שהחלפתי קידומת, משום מה.

תמיד שאלו אותי..."מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". 

זו מין שאלה כזו ששואלים. גם בגיל חמש, גם בגיל עשרים וחמש, וגם בגיל ארבעים. בגיל חמישים כבר לא. כי אני כבר גדול.
בינינו? אני עדיין לא בטוח מה אני רוצה לעשות.
ואני שואל את עצמי...מה אני רוצה לאחל לעצמי בגיל חמישים? מה באמת אני רוצה להיות כשאהיה גדול? 

פעם אמר לי מישהו משפט שהולך בערך ככה....
"כשאתה ילד אתה בונה מגדל קוביות גבוה גבוה, ובכל שנה שעוברת...אתה מוריד קומה".
משהו שבא להגיד שהשאיפות שלך והאפשרויות שלך הולכות וקטנות עם הגיל, וכנראה בעצם מתאימות את עצמן למידותיך.
האמנם?

אקונומי קלאס

"מצטערת אדוני, הטיסה מלאה. הכי טוב שאני יכולה לתת לך זה חלון".

"אבל יש לי מעמד זהב, אני אמור לקבל כסא מועדף..." אני מנסה נואשות לשנות את רוע הגזרה, אבל בפנים אני יודע....זה אבוד. 12 שעות טיסה מבנגקוק דחוס בין אנשים זרים, חלון, כסא מושב מלפנים (שמיד עם ההמראה יושכב אחורה הישר לכיווני) ומעט מאוד סיכוי לישון, או לצאת מהחוויה עם גב וברכיים תקינים (למי שמכיר אותי, קטן אני לא...).

נכון, כבר עברתי טיסות כאלה, ושרדתי. אבל 12 השעות שציפו לי בהחלט היו חוויה שהזכירה לי שבסה"כ...מה רע לי בבית? לא חייבים לטוס.

בסוף הטיסה כבר אמרתי לעצמי - אם זה לא שווה פוסט, מה כן?

אז הנה. הצטרפו אלי. חוויות לרוב, טוויסטים בעלילה וסוף מפתיע.

(הערה קטנה -  כל פרט שאטרח לייגע אתכם בו יש לו תפקיד כלשהו בסיפור. אז סבלנות)

על מונדיאל וחמקמקותו של הזיכרון

אז התחיל המונדיאל, ובסופ"ש האחרון אני יכול להכריז חגיגית שהצטרפתי אליו והוא כבר ממש מעניין אותי, אבל לא על זה באתי לכתוב.

אני יושב/שוכב ורואה משחק אחרי משחק (אחרי משחק), מסתכל על השחקנים, וחושב על זה שפעם, גם אני ידעתי לשחק ככה.

כלומר...בערך.

הכוונה היא יותר שפעם יכלתי לעמוד על מגרש כדורגל ולשחק.

פעם הייתי יכול לבעוט בכדור ממש חזק מבלי לפחד שהרגל תתפרק לי תוך כדי הבעיטה.

פעם הייתי יכול לתת ספרינט, לעבור שחקן, לשים גול. הייתי ממש בסדר.

כלומר, בשכונה. לא באיזו קבוצה.

וגם בשכונה שלנו...היינו די חננות. לא איזה שחקנים מפוארים ששיחקו באימפריות המקומיות (הפועל הרצליה, מכבי הרצליה). אבל הייתי שחקן. כישרון מוחמץ אפילו. אולי.

בכל אופן, אני מסתכל על המשחקים, רואה את השחקנים בועטים, מחמיצים, מוסרים, ובראש שלי אני עדיין שם. אני יכול לעשות את כל אותם דברים. בדיוק כמוהם, ואף טוב יותר. כי אני לא הייתי מחמיץ את ההזדמנות ההיא, והוא כן. 

כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להוריד את הגוף קצת יותר למטה. זה הכל. והמסירה ההיא שיצאה החוצה? הוא היה צריך לבעוט פאלש. עם הצד החיצוני של הרגל. בדיוק איך שבני לם האגדי לימד את כל בני דורי במכבי נתניה של שנות ה 80.

והגוף שלי, כשהקבוצה שלי תוקפת, ויש הזדמנות...הוא נדרך, והגוף מקבל את הזוית הדרושה, והמוח כבר שולח לרגל שלי את הפקודה המתאימה, והיא מוכנה בכל רגע להישלח בזוית הנכונה על מנת לשלוח טיל בלתי ניתן לעצירה לחיבורים. למרות שהכדור לא בזוית הכי נכונה.

כי אני יודע בדיוק איך נכון לעשות את זה, והראש שלי נמצא עדיין על מגרש הבלטות של בית הספר התיכון, ושם, עשיתי את זה הרי כל הזמן. וגם עכשיו, אם רק יתנו לי את ההזדמנות. 

מחשבות על צילום ישן

אני טיפוס נוסטלגי. החל מהמוזיקה שאני שומע, נושאי השיחה שלי עם מכרים וחברים, ונושאי העניין שלי באופן כללי.

נוסטלגיה אישית זה כבר משהו אחר. למה ? כי בניגוד לנוסטלגיה הכללית האהובה עלי, הרי הנוסטלגיה האישית תמיד מתלווה באיזה טעם חמוץ מתוק של "תראו איזה צעירים ויפים היינו". לא תמיד יש לי את ה state of mind הנכון לזה.

התמונות האישיות מילדותי תמיד זורקות לי בפנים את הגיל שלי, החיים חסרי הדאגה שחייתי אז, ובעיקר את הפער שבין האפשרויות הבלתי מוגבלות שהיו בילד הקטן שהייתי פעם לעומת השגרה שבה אני חי.

שלא תבינו לא נכון. אין לי על מה להתלונן. אני בריא, יש לי עבודה די מעניינת,  אני משתכר בכבוד, משפחה שאני אוהב, ובאופן כללי אני נמצא בנקודה שאני מניח שלא מעט אנשים היו מאחלים לעצמם.

אבל...הילד ההוא בתמונה. הוא בדרך להיות אסטרונאוט, כבאי, טייס, שחקן קולנוע וכדורסלן אגדי!!!

בתמונה שצירפתי אני עם שתי אחיותי, אימי, והכלבה שלי. בחצר שבה גדלתי בהרצליה.
אני בוחן את התמונה, ומהרהר בעוד כמה דברים...

אנשי הסקי

והפעם, על תופעה חדשה שפשה במחוזותינו (או לפחות במחוזותי) בשנים האחרונות.

סיטואציה שחוזרת על עצמה בוורסיות שונות ומשונות, והולכת בערך כך:

אני: תראו, יש פה איזה מכרז/לקוח/פעילות כלשהי שאמור לקרות עוד בחודש הבא. צריך להתחיל להתכונן.
הוא/היא: מצויין, אבל בעוד שבועיים אני בסקי.

סוף הסיטואציה. מהיר, קצר, אכזרי. כאן נגמר הדיון. הם נוסעים לסקי. זהו. ימות העולם. End of Discussion.
קבעו איזה שבוע במונט טיזינאבי בצרפת, ואי אפשר לגעת בזה.

פעם עוד הייתי תמים והעזתי לשאול אם יש סיכוי להזיז את זה. או בכלל מה הסיפור הזה עם סקי? הרי כשהיינו ילדים אף אחד פה לא נסע לסקי. אולי בחרמון. אבל שבוע בשנה? ככה?

מה אתה מדבר? עונים לי אנשי הסקי. אצלנו זה קודש. אנחנו נוסעים כל שנה. אין דבר יותר חשוב מזה. העבודה תחכה.

בשלב הזה אני נכנס לקנאה עמוקה, מהולה בלא מעט רגשי נחיתות.
כל כך הרבה רבדים של עליונות יש במשפט התמים הזה, שאין לי אלא לקחת צעד אחורה, להרכין ראש בכניעה, להסיר את כובעי (אם הוא עלי במקרה) ולקוד קידה עמוקה.

אנשי הסקי בעיני עצמם

הבלדה על C5 ו- C6

שמעי אחות, שחה C5 ל C6

כבר הרבה זמן שאני חשה

שבתוך כל הלחץ והצעקות

אני ואת אולי קצת מרוחקות

דיברתי גם עם החוליה מעל

אבל היא שומרת מרחק, וחבל

ושאר החוליות, גם הן

ענייני חברה לא בראש מעייניהן

הזן ואמנות אחזקת הקלטת

אתמול התקלקל לי הוידאו.
אלו שקצת מכירים אותי יודעים שיש לי איזה תחביב כזה, שדי מחייב וידאו תקין, ואיזה כמה שעות טובות בשבוע.
אז כמו כל מכשיר בכלל, ובוודאי מכשירים מכניים עם טכנולוגיה של לפני 30-40 שנה, גם המכשיר הזה הגיע אל קיצו הידוע מראש.

ידידיי, אל תבינו לא נכון - לא הרמתי ידיים כל כך מהר. פתחתי את המכסה, התחלתי לשחק בזיזי הפלסטיק הרבים שבמכשיר, לפרק את ראש הההקלטה, להרכיב מחדש את גלגלי השיניים. נאדה. העסק אבוד, כי דווקא המעגלים החשמליים, ולא הרכיבים המכניים, כשלו.
ועל זה רציתי לכתוב היום.

דעו לכם, הדור שלי, כדי לצרוך תרבות, היה צריך לדעת לעשות דברים חוץ מללחוץ Download. 

הדור שלי הוא דור הוידאו, קלטות האודיו, מכשירי הפטיפון עם הזרוע והמשקולת, והמחט.

הדור הזה היה צריך לפתח חוש מכני, ולהבין איך פועלים דברים על מנת לשמוע את המוזיקה שלו, ואם צריך - אז מאלתרים. ולדעתי, דור שצריך לעבוד ולהשקיע אנרגיות על מנת להשיג את המוזיקה שלו, לומד להעריך אותה טוב יותר.

אז הנה כמה תמונות אופייניות מחיי ילד של שנות 70-80, ומה היה צריך לדעת פעם על מנת לשמוע מוזיקה (ואיך סלוטייפ ועיפרון קשורים).

ועוד קצת מחשבות קטנות. יום כיפור

יום כיפור הוא יום שאני אוהב, אם כי דווקא זה של השנה לא ירשם בדברי הימים כמוצלח במיוחד. העברתי אותו מקורר קשות, עם גב תפוס ואפס אנרגיות.
אז ככה, ממש לפני שמסתיים, הצלחתי להקים את עצמי, ובכל זאת לכתוב פה על כמה דברים שעברו לי היום בראש.

סליחות
כמובן, בהעדר כח לעשות כל דבר אחר, שקעתי לי לתוך הפייסבוק ולא יכולתי שלא להתפעל מאווירת הצדיקות והקדושה שנפלה עליו.

מחשבות קטנות בשבת חמה במיוחד

חמישה חודשים עבור מאז שכתבתי פה משהו. המון זמן.
הפוסט האחרון שלי נקרא "עייפות". על נדודי שינה, מחשבות בראש וכדומה.
במבט לאחור, אולי הטייטל הזה היה נבואי. אכן קצת התעייפתי לכתוב. לחשוב על נושא, לנסח, להשתדל להגיד משהו שהוא לא בנאלי. מעניין.

אז הבוקר חשבתי על הנושא, ונזכרתי למה בכלל התחלתי את הבלוג הזה.
זה לא היה בשביל לכתוב הגיגים ברומו של עולם שאמורים להרשים את השד יודע מי. זה היה בשביל לדבר על דברים קטנים יומיומיים, שמקיפים אותנו. וכאלה, לא חסרים.



למשל...

עייפות

הוא ידע שהוא עייף. הוא ידע שהוא צריך לישון.
זה משהו שהצטבר אצלו כבר כמה ימים. שינה גרועה, עם דפוס קבוע.
התהפכות במיטה, הרדמות בסביבות חצות, התעוררות בסביבות שלוש, ארבע בבוקר. מאבק כושל לנסות שלא לצאת מהשינה, הגוף נלחם במוח, מנסה להכניע אותו, לעייף אותו, לכפות עליו לחזור לשינה, מלחמה אבודה מראש. התהפכויות, קימות, מעבר מקום, חזרה, ולבסוף הוא נרדם. אחרי שעה, לפעמים שעתיים, רק כדי לקום בשש בבוקר לעוד יום.

והנה, שוב שעת השינה.
העיניים נעצמות, אבל מבפנים כבר מורגשת הדריכות. החשש הזה מעוד לילה מתסכל. לילה שאחריו מחכה לו יום נוסף של עייפות, המאבק לישון. מאבק בעצמו. בלי סיכוי לנצח.
לא לחשוב. לא לחשוב. פשוט עצום עיניים ותן לטבע להשתלט.
אבל הנה זה מתחיל לטפטף...

אופניים

זה היה בוקר ראש השנה האזרחית 1985. 

אני זוכר את זה בבירור כי זה היה הבוקר שבו מצאו את השכן תלוי בחצר.

הוא היה איש אומלל שלא היה לו אף אחד, ויצא בלילה עם חברים שרצו לשמח אותו בערב השנה החדשה.
כנראה שתה יותר מדי, או סתם עבר יום גרוע. הלך ותלה את עצמו. בלי שום התחשבות בסביבה. ככה באמצע החצר.
אני מניח שהיתה המולה סביב העניין כשעלה הבוקר. בכל אופן, אותי זה לא העיר. נער בחופשת חנוכה צריך כנראה יותר מאיש תלוי בחצר שלו כדי להתעורר מוקדם בבוקר.

אמא שלי סיפרה לי על זה כבדרך אגב אחרי שקמתי, והמשטרה כבר פינתה את הזירה. כאילו רצתה לחוס על נשמתי הרכה מפני הזעזוע הנורא.
להודות על האמת? הסיפור עניין אותי בדיוק לחמש דקות. מאחר וגופה כבר לא היתה באזור, וכל מה שנשאר לי לשמוע זה את הסיפור של אימי על איך היא פתחה את החלון בשש בבוקר וראתה איש תלוי בחצר ומיהרה להזעיק את המשטרה. די מהר הנושא מיצה את עצמו. היו לי תכניות אחרות לאותו היום.

קבעתי עם חבר לעשות איזה מסע קטן באופניים לאזור הירקון.

7 גניבות מוזיקליות בזמר העברי

ושוב, פוסט מוזיקלי.
הפעם, רעיון שחשבתי עליו כבר לפני כמה שבועות, אבל דיון שהשתתפתי בו השבוע בפייסבוק סיפק לי כמה תובנות, סיפורי רקע וחומרים נוספים שהיו חסרים לי.
אז היום - שירים בזמר העברי ש"השאילו", במוצהר או שלא, שורות וציטוטים מוזיקליים מיצירות מעבר לים.
חלק מהציטוטים האלה ברורים ומובהקים, וחלקם רק מרמזים ויהיו שיטענו "על מה אתה מדבר? זה בכלל לא דומה". בכל אופן - בכל הדוגמאות שאביא הדמיון לטעמי הוא הרבה מעבר למקרי.

אז נתחיל דווקא עם המובן מאליו, אבל אחרי זה מגיעים כמה דברים די פיקנטיים לדעתי.

יום טיול

לפני כמה ימים הכריזה האשה שלא מעניין אותה כלום. אנחנו כבר לא עושים שום דבר ביחד כמשפחה (לפני חודשיים נסענו לעשרה ימים להולנד...) ושבמטותא מכבודנו, שכל אחד מאיתנו יפנה את עצמו מכל מה שהוא עושה וביום שישי, חול המועד סוכות, אנחנו יוצאים ליום טיול בטבע.

עכשיו, שתבינו. אנחנו ממש לא משפחה מטיילת. זה לא בגנים המשפחתיים שלנו.
כלומר, אנחנו יודעים כמה זה בריא לצאת לטבע, לטייל, לצאת מהבית. זה אפילו חינוכי ומקנה ערכים כמו ידיעת הארץ, ואהבת הארץ. אבל אנחנו באמת לא צריכים את זה. אנחנו מעדיפים לאהוב את הארץ מהסלון, מול הטלוויזיה. או מאיזו מסעדה טובה.

אני אישית הייתי סקפטי. לא היה לי ספק שככל שנתקרב ליעד מישהו מאיתנו (כולל אישתי, שיזמה את העניין) ימצא דרך לסכל את הפיגוע המתקרב.
אכן, לא טעיתי. כל העניין היה על גבול הביטול ברגע שאשתי הכריזה ש"גם הכלבה מצטרפת". מה שגרר תגובה נגד מהירה מאחת מהבנות (השם שמור במערכת) ש"אם ככה, אז אני לא מצטרפת".
דווקא היה משהו בטענה שלה שהכלבה שלנו פשוט לא מסוגלת לעשות מסלולים בטבע. בואו נגיד שהכלבה "מאותגרת משקלית". ומצד שני... איפה בדיוק נשאיר אותה בהתראה של יום?
למרבה הפלא, הצלחנו להגיע לפשרה (מסלול קצרצר, מעט הליכה, קל בלי ללכת במים - וזה עוד לפני שהתאמנו את זה לאילוץ של הכלבה), והעסק נסגר. יוצאים לטיול. תשע בבוקר. נחל קיני, נחל הקיבוצים.עם הכלבה.

ברשותכם, מכאן אעבור לתיאור עובדתי יבש של העובדות והזמנים. אני חושב שזה יצייר את התמונה בצורה הטובה ביותר...

אתה לא מבין, ככה זה פה

תבואו מוקדם, אמרה ההודעה בפייסבוק. המקום קטן.

אתמול, באופן די יוצא דופן עבורנו, יצאנו ביום שישי.
אני לא בליין גדול, ואני לא בקי בהלכי העיר הגדולה בכל הנוגע לפאבים קטנים והופעות מקומיות, אבל מה יכול להיות רע? פאב קטן, מופע מוזיקה שאני אוהב, וכמה מכרים שאני מחבב ואמורים לנכוח.
על המקום עצמו כבר שמעתי מכמה ידידים. אמור להיות פאב קטן ואיכותי. כולם ציינו שהוא קטן. נו, בסדר, אז נצטופף קצת. זה דווקא אמור להוסיף לאטמוספירה. אני זורם.

הגענו שעה לפני. נתפוס מקום טוב אמרתי.
האיש בכניסה שאל מי אנחנו. "שני כרטיסים על שם גיא" חייכנו בניצחון. "קנינו דרך האתר".
הא !!! הקדמנו את כל אלה שלא קנו כרטיסים מראש, או אלה שיגיעו מאוחר. לא יהיה להם מקום טוב כמו שלנו.

מותר לומר למוח - הרף

מה יש לי עוד? 
מה עוד היה לי? 
מותר להיות סנטימנטלי

יש שירים כאלה, שכל כך מוכרים בגרסה המולחנת שלהם, שאנשים כבר לא שמים לב על מה הטקסט מדבר. מכירים? המילים למעלה לקוחות משיר כזה, שנקרא "מותר לומר" ונכתב על ידי נתן אלתרמן.
המילים? פשוטות וחכמות.
אלתרמן מדבר כאן על העתיד, ועל העבר, אבל למה הוא מתכוון בשורה האחרונה ?
אני מודה שכוונת המשורר לא לגמרי ברורה לי, אבל היא מתחברת לאיזו תובנה שקיבלתי עם השנים ש"מותר" להראות רגש, שמותר להתרפק, שכל השכלתנות שלאורה הלכתי כל השנים (ו,אם להודות על האמת, היא גם חלק לא קטן מחיי גם היום) לא באמת שווה הרבה אם אני לא נותן גם לרגש ולאי-רציונל את ביטויו בחיי. אחרת, בשביל מה הכל?

הבית הזה, החכם בפשטותו, למעשה מקשר בין שני חלקים של השיר שיוצרים יחד אמירה חכמה מאוד, שאני מאוד מזדהה איתה, ועליה רציתי לדבר

Sketch by Duane Eells, 2011

כשהקאבר עולה על המקור. מצעד פרטי

המצב הוא שאני חווה לאחרונה איזה writers block. החום, השגרה, ואולי סתם עצלנות, אבל בשורה התחתונה - כבר חודש שלא כתבתי כלום בבלוג. ובכל פעם שאני מחליט שהגיע הזמן לכתוב, אבל אין לי על מה - אני בורח למקום שבו הכי נעים וחמים לי. מוזיקה ישראלית.
אז היום - פוסט שמזמין ויכוחים. החלטתי לערוך לעצמי מצעד קטן של שירים עבריים שהקאבר שלהם עולה על המקור.
הקריטריון שקבעתי לעצמי פשוט - הקאבר צריך להיות יותר מסתם ביצוע טוב של השיר. או עיבוד עשיר יותר שלו. הוא צריך לקחת את השיר ולצקת לתוכו איזה משהו שלא היה בו קודם. (כמובן - באותו הלחן).
הבחירה לא היתה פשוטה, ובטוח ששכחתי דברים טובים (שאתם כמובן מוזמנים להזכיר לי).
בכל מקרה - הנה זה בא

(הציור? לא קשור לכלום. פשוט צייר שאני אוהב, וקישור צולע למקום השלישי)

אריק איינשטיין אוהב להיות בבית (עמוס בידרמן)

בוקר בכלביה של אורה

זה היה בוקר נעים.
כבר אבדתי את מניין הבקרים שאני שם. טוב, כל דבר מעל ליומיים גם ככה מתערבב אצלי בראש. לכלבים אין תחושת זמן. ואני עוד כלבה צעירה.
האמת שלא היה לי רע שם. אני מוקפת בכלבים אחרים ותמיד קורה שם משהו. שמו אותי עם הכלבים הצעירים והגורים, כך שהיה לי נוח. אני מופרדת מהבוגרים, וקרובה לגור שנשאר לי. הוא כבר לא כל כך זכר שאני אמא שלו, והתערה בין הגורים האחרים שם, אבל כשצריך פינוק, הוא עדיין יודע לבוא אליי. ככה זה אצל כלבים.
לאחרונה התפתח אצלי איזה שיעול מטריד, כמו להרבה כלבים אחרים פה. אבל באמת שאין לי תלונות. נותנים פה אוכל, ופעם בכמה זמן מגיעים אנשים, משחקים איתנו, והולכים.
המתחם שבו אני מוחזקת הוא בעצם חצר עפר גדולה. מישהו שם מלמעלה ציליה גדולה, בחצר מסתובבים עשרות כלבים, וחלק מהחצר גודר ובו מאוחסנת האוכלוסיה הצעירה יותר. זו שפגיעה יותר למחלות, או שלא יכולה להתמודד עם הכלבים הבוגרים, וזה היה הבית שלי בתקופה האחרונה.
פעם היתה לי משפחה. לפני כמה ימים או שבועות. טיפלו בי יפה. ניקו אותי, חינכו אותי.
ואז, יום אחד נולדו לי גורים. אין לי מושג איך זה קרה. בוקר אחד פשוט התחילו לצאת. בזה אחר זה. זה כאב, וחלק מהם יצאו מתים. לא כל כך הבנתי מה קורה, רק שמשהו מבפנים אמר לי שאת הקטנים צריך ללקק ולנקות ולהניק. ואני כלבה טפשה ופשוטה. לא חשבתי על זה יותר מדי, פשוט עשיתי את זה.
אחרי כמה ימים או שבועות הסיעו אותי למקום הזה, עם מעט הגורים שנשארו, ונסעו.

עכשיו התחילה המולה.
זה קורה בכל פעם שמגיעים אנשים. כל הכלבים מתחילים לקפוץ, ולנבוח, ולנסות להגיע אל האנשים כדי לקבל איזה ליטוף. אני לא יודעת למה כולם עושים את זה, אבל האוירה הכוללת שימחה אותה, וגם אני מקשקשת בזנב ונובחת.
וגם עכשיו הגיע מישהו, ואיתו ההמולה הרגילה.

פורים בצעצועי אלון

אז פורים.
וכמו שכתבתי בפייסבוק, לצערי אני מגלה שלחג הזה אין משמעות גדולה מדי בשלב שבו אני נמצא בחיי. הבנות גדולות מכדי להתחפש, ואני נדרש להיות במשרד.
אני מדמיין לעצמי תהלוכות של ילדים בתחפושות, הולכים אל/מ בית הספר, ומצטער שאני לא יכול לראות.
מישהי אמרה לי בעבודה שאני מדמיין שזה ככה. כבר שנים שילדים לא הולכים מחופשים לבית הספר. כולם מגיעים באוטו היום. אולי.

פתחתי קצת תמונות, ונתקלתי בתמונה הבאה, שגרמה לי להתעכב קצת. כי למרות שהתמונה עצמה לא טובה, יש מאחוריה זכרונות.

להורי היתה חנות צעצועים במשך מרבית חיי. "צעצועי אלון".  מהחנויות הגדולות בהרצליה, שהיתה אז עיירה קטנה ואינטימית. היתה ממוקמת במתחם שעליו נמצא היום קניון לב העיר.
לכאורה, חלומו הרטוב של כל ילד. בפועל, אחיי ואני לא ממש ניצלנו את הגישה הבלתי מוגבלת לצעצועים. העדפנו לשחק בכדור בחוץ, למעשה, לא ממש לקחנו חלק בכל העניין הזה שנקרא "חנות הצעצועים".
כל זה, למעט פורים. פורים היה הסיוט הגדול שלי כילד. בכל הנוגע לחנות.

ברטה

הבחור עשה משהו מוזר אחרי שיצא ממנה. הוא השליך את המפתחות רחוק לכיוון איזה עץ, אמר "ברוך שפטרנו". והלך. מוזר.
היא אף פעם לא ראתה התנהגות כזו. מעניין אם זה משהו חדש.

"הבחור", כפי שברטה נהגה לכנות אותו, דווקא החנה אותה לשם שינוי במקום יפה. פסטורלי כזה. עצים, ירק, שקט. שונה מאוד מהשכונה שהיה נוהג להסתובב איתה בה. בתים ישנים ומתקלפים, רעש ועשן, וכבישים משובשים שהיו מזעזעים את השלדה הישנה שלה בכל נסיעה ונסיעה.

כבר שנה היא איתו. היא לא אהבה אותו. הוא לא התנהג אליה יפה. הפסיק להחליף לה מים, לקחת אותה לבדיקות, אפילו בקושי ניקה אותה כבר. "כבר לא שווה להשקיע" שמעה אותו אומר בכל פעם שהעירו לו. 
היא לא לגמרי הבינה מה הכוונה. אבל הרגישה איך מיום ליום יותר קשה לה. היא גם שמעה את הצחוקים מסביב. בטח שמעה. החברים של הבחור היו נהנים להקניט אותו. "נו, מה שלום הפרארי שלך?" פרארי? צחקה לעצמה. ממש. עם המרחקים שאני עברתי, הפרארי המפונקות האלה היו מתפרקות כבר חמש פעמים.

צייר: ישראל גבירצמן